אילו רק ניתן היה לארח בבאר שבע במקום בבוקרשט. כי יש דברים שצריך לעשות בבית. ליגת האלופות, למשל, עם טרנר שרועד, ואנשים שמגיעים שלוש שעות לפני השריקה לפלאפל הירוק כדי לחמם את הבטן. תארו לכם את ארטטה מוחק צלחת חומוס בקק״ל, עם ביצה חומה בצד, רצועות בצל וזיתים שחורים מקומטים, וכל הרחוב עוצר נשימתו, דוחק בו לטעום גם מהסביח. רק שפה חייבים קודם לעבור את סבאח. אחר כך אולי נסתדר עם ארסנל או ריאל מדריד בבונבוניירה של ראפיד בוקרשט.
הרשמו לליגת החלומות של XI MOBILITY וערוץ הספורט. בנו את הקבוצה שלכם!
בינתיים אפשר לסמן וי ענק על בלגרד. ובמארקנה, למען האמת, הייתה רק קבוצה אחת על הדשא. הפועל באר שבע לא הייתה במוד הישרדותי. היא באה לטרוף.
רק קבוצה אחת על הדשא (ליאור מוסקוביץ, הפועל באר שבע)
דיאן סטנקוביץ', עם לוק של רומן זולו, איבד את זה אחרי השער הראשון של איגור זלטנוביץ'. לא היה חסר הרבה שאיגור יחפש ביציע את אוהדי פרטיזן כדי לחגוג איתם. אחרי הכול, הוא כבר בילה בחברתם לפני שעשה עלייה. יש אנשים שמתגעגעים למשפחה. זלטנוביץ' כנראה התגעגע לדרבי של בלגרד.
ואז הגיע ג׳אבון איסט. יש שחקנים שצריכים משחק אחד כדי לשנות את האופן שבו אתה מסתכל עליהם. לא עונה, לא רצף, לא סטטיסטיקה. משחק אחד. בישול. גול. המארקנה.
איסט נתן את משחק חייו, ובוודאי עורר סוג של געגוע אצל יואב כץ שזיהה לפני כולם את הקסם הגלום ברגליו. בימים שכבדה הליכתו של איסט היו שהשוו אותו, בלעג, לרומלו לוקאקו. כך זה עובד בכדורגל. בעיני ״המומחים״ אתה לא מציאה גדולה. והנה, אחרי תשעים ותשע דקות של שיכרון חושים אתה נכנס בכל הכוח למחברת של המנהל הטכני של האלופה הסרבית המקרטעת.
ואיסט לא היה לבד. לוקאס ונטורה נתן שיעור באיך נראה ״קשר אחורי אולטימטיבי"; מהסוג שמתחיל את ההתקפה, עוצר את ההתקפה של היריב ורומס שחקנים בעשרות מיליונים כאילו היו מחטי דשא בפארק.
על הקווים זה לא היה כוחות. קוז׳וך עשה מסטנקוביץ' קציצות. טקטית ומנטלית המאבק הוכרע כבר במשחק הראשון. בשני המפגשים מאמן הכוכב האדום נראה כמו מישהו שהגיע למשחק אחר, בזמן שקוז׳וך כבר סיים אותו.
אם יש היגיון בעולם, המאמן וכמה מטובי שחקניו ישמעו מתישהו מהסוכנים שלהם שמחכה להם הודעה חשובה במייל. בדיוק כפי שברק בכר קיבל את הג׳וב הסרבי אחרי שעבר את סטנקוביץ' בפלייאוף ליגת האלופות.
ב״ש בשלה. השיטה גדולה על הפרסונות, והאלופה הישראלית מתחילה להשמיע קולות שמזכירים את הסוס השחור של אירופה. וזה משפט שבדרך כלל כותבים רק אחרי שמישהו עבר לפחות יריבה אחת שאי אפשר לבטא את שמה בלי לבדוק בגוגל. אבל כאן יש משהו אחר. קוז׳וך בנה קבוצה. העוצמה שלה לא נובעת מכוכב אחד שמחליט מתי מתחשק לו לשחק. היא נובעת מחדוות הקולקטיב. כולם למען כולם. כולם רצים. כולם לוחצים. כולם יודעים לאן הכדור הבא אמור להגיע. כל מי שחשש מעזיבתו של קינגס קאנגווה יכול להירגע. לא כי אין קאנגווה. אלא כי יש חבורה שלמה שמחפה על חסרונו. עוד אין מחליף, אבל יש תחליף. אליאל פרץ, זוכרים?
אחרי הפוגה קצרה קיבלנו אותו במלוא הדרו. בעל הבית במארקנה. המסירות שמועברות בעין עקומה, השליטה בעניינים, ובעיקר התחושה הזאת שיש לו את מה שבוגרי קורס הפרו אוהבים להגדיר כערך מוסף.
משחק חייו (ליאור מוסקוביץ, הפועל באר שבע)
בחלק האחורי הלחימו את הקורות. אופיר מרציאנו רשם עוד יום מוצלח במשרד; מסוג הימים והלילות שבהם אתה מגיע לעבודה, עושה כמה דברים חשובים, מקבל הרבה עזרה ממיגל ויטור, ובסוף חוזר הביתה בלי כתם זיעה על החולצה.
ויטור עצמו שוב היה מיגל הישן והטוב. יש שלב בקריירה שבו שחקן כבר לא צריך להוכיח שום דבר. הוא פשוט ממשיך להיות הוא, עד שהגוף יגיד סטופ או יבקש חלקי חילוף.
אמאדור, בינתיים, מתחיל לצמצם את המרווחים בנעליים הגדולות שהשאיר אחריו הלדר לופס. ורוטמן מתפקד כאילו נולד בסורוקה. שקט נפשי, אחריות, קריאת מהלכים. מישהו בבאר שבע כנראה שכח לספר לו שהוא חדש בעיר. נחיתה כל כך רכה בעמדת הבלם לא זכורה לנו מאז שאפרים דוידי חזר מעונת השאלה סהרורית בצפרירים חולון.
27 מיליון שקל הם חבילה הגונה, וכבר יש מי שדוחק בזוכה המאושרת למצוא את המחליף האולטימטיבי לקינגס. חכו בסבלנות. הייתי מציע להתרחק מהכספת כי סבאח מחכה. ובבוקרשט, ביום שלישי הבא, כבר לא יהיו קרחות ביציעים כמו בעיירת הרפאים בהונגריה. יהיו שם אלפים שיטוסו בשביל משחק שאולי, אם הכול יתחבר, יגדיר להם את החיים לשנים קדימה. 180 דקות. זה הכול. באר שבע כבר לא רצה אחרי החלום. היא דוהרת אליו.