באר שבע רחוקה 90 דקות מליגת האלופות, ואצל אבנר ביטון זו כבר לא רק שאלה של כדורגל. זו שאלה של גיאוגרפיה. אם הקבוצה תעשה את הצעד האחרון, ותעבור את סבאח בסיכום שני המשחקים, דרכונו יעוטר בקרוב בכמה מהחותמות הנחשקות ביותר באירופה: פריז, לונדון, מינכן, מדריד, והאוהד שמצא את עצמו בכל קיץ בעשור האחרון תלוי באוויר ינחת ביציעי הקבוצות הגדולות שמחכות בצד השני של ההגרלה.אחרי שנים של כיבוש יעדים קשים כמו קזחסטן ואלבניה ונסיעות של חמש שעות במונית של חאפר כדי להספיק למשחק מוקדמות הקונפרנס בעיירה נידחת בפולין, ביטון יהיה במקומות שאנשים התרגלו לטוס אליהם בחופשה. כלומר, אם אפשר לקרוא למה שביטון עושה חופשה.כי מבחינתו, אירופה הקלאסית היא לא חלום תיירותי. היא פשוט התחנה הבאה במסע. הוא בן 67, נראה צעיר מגילו, מתמרק לקראת פרישה מעבודתו במפעלי ים המלח; וחי על מזוודות. כמעט עשר שנים שהוא צמוד לקבוצה באירופה, טס אחריה לכל מקום שאליו הכדורגל שולח אותה, ובכל קיץ מתחיל מחדש את אותה חופשה מאולצת: מזוודה, חולצה אדומה, דרכון, הטלפון הפרטי של סוכן הנסיעות ובעיקר כרטיס למשחק הבא.הוא מגיע לנקודות שבהן רובנו מתקשים למצוא אותן על המפה, מחליף טיסות, רודף אחרי הסעות, שותה בירות במקומות שבהם לא תמיד ברור אם כדאי לשתות אותן, מוחק פאסטות בסיטונות וחוזר הביתה עם עוד סיפור שאפשר לספר במשך שנים."זה הכיף שלנו בחיים", הוא אמר זמן קצר לאחר שחזר ארצה באיחור של כמה שעות ממשימתו האחרונה. השביתה הפראית בנתב״ג אילצה אותו ואת שאר הנוסעים בטיסה מבוקרשט, כולל שחקני האלופה, לרדת מהמטוס ולחזור אליו אחרי המתנה מורטת עצבים. ״חיכינו עד שהמצב יתבהר, ואז החזירו אותנו לאווירון. העיכוב היה משמעותי ובבית דאגו לנו. המשפחה חיכתה לי בערב בקצה הרחוב. לא קל להם שאני כל שני וחמישי טס למשחקים״, מעדכן האוהד הכי ססגוני בנגב. ממגדל הפיקוח בבאר שבע ניתן לפני שנה אישור לצרף לשגעון האווירי של אבנר את אחד מנכדיו. הקיץ של אבנר חם מאוד. ״כולם במשפחה ובעבודה יודעים שבחודשים האלה אני תפוס חזק. ופה לא חוסכים. יש לי סוכן נסיעות צמוד, אני אומר לו: ׳סגור לי פה ופה׳. הפרטים של האשראי אצלו ואני חי מהמראה לנחיתה. עבדנו כל החיים במפעל, וזה הכיף שלנו. אנחנו בדרך לליגת האלופות וזה הפיצוי על התקרית המפחידה בקזחסטן, על המקלות והבקבוקים באתונה, על העיכובים בטיסות ועל הכסף שנשפך כמו מים. חיים פעם אחת ולא עושים חשבון".המשפט האחרון, בעיקר החלק על החשבון, מקבל משמעות מיוחדת כששומעים על קזחסטן. בשנת 2019, אחרי שב״ש עברה את קייראט, מצא עצמו ביטון מוקף בבריונים מקומיים. הרחובות היו ריקים, והוא הבין לפתע שהטיול האירופי השנתי עלול להסתיים בדרך פחות פוטוגנית. ״ישבתי במסעדה של פסטות, ובזמן שעמדתי לטרוף את ארוחת הערב הופיע מולי ביריון קזחי, נגע לי בכתף ואמר לי : ׳אם באת עד לפה, אתה בטח מהפנאטים של ישראל. צא החוצה, נלך מכות, נראה מה אתה שווה״. סלילי ספגטי כמעט נתקעו לאבנר בגרון. בזווית העין קלט מחוץ למסעדה חבורה של צעירים מקומיים, חשופים בפלג גופם העליון, מצוידים במקלות. ״ביקשתי שיתנו לי לסיים את הארוחה, ובינתיים ביקשתי מהמלצרית שתזעיק את המשטרה. היא הסתכלה עליי ברחמנות, והסבירה שאין טעם להזמין שוטרים כי הם לא מתעסקים עם האולטראס של קייראט. בלית ברירה הזמנתי את כל התפריט. אכלתי מקרוני, פיצות, רביולי. שיחקתי על זמן. אחרי שעתיים וחצי הבריונים התייאשו ממני ועזבו את המקום. חזרתי למלון בריא ושלם ונפוח מפאסטות״. זו לא בדיוק הדרך המקובלת לתאר חופשה בחו"ל. אבל אצל ביטון, נדמה שהמילה "מקובל" מעולם לא הייתה חלק מהרפרטואר. בהזדמנות אחרת הוא התעקש להגיע למשחק בפולין שנפל על מוצאי יום כיפור. אדם סביר היה מוותר. וביטון? הוא מצא את עצמו ממריא לגרמניה. אחרי הנחיתה, ביציאה משדה התעופה, הוא ערך תישאול בין כמה נהגי מוניות, עד ששכנע מהגר ים תיכוני להסיע אותו לפולין. בלשונו הציורית הוא משחזר: "זו הייתה נסיעה מטורפת, חמש שעות באוטוסטרדות של גרמניה. מד המהירות הגיע ל-160 קמ״ש ועוד ביקשתי מהנהג שילחץ על הגז כי הייתי בלחץ זמן. הגענו למגרש על הקשקש. נפרדתי מ־500 יורו וראיתי את המשחק".500 יורו בשביל הסעה למשחק כדורגל הוא סכום שאפשר לקנות בו הרבה דברים. אצל ביטון זה פשוט המחיר של להיות שם. ואיך חזרת לארץ? שאלנו אותו. ״לא היה איך לחזור, אז השחקנים לקחו אותי איתם״. לפני כשנתיים, בסופיה, הוא לקח תחת חסותו את אליהו ברגמן, "זקן השבט", אוהד בן 76 שלא היה בחו"ל עשרות שנים. ביטון לא הסתפק בכך שברגמן יגיע למשחק. הוא דאג שגם ירגיש איך עושים את זה.בהכנות שלפני המשחק הם עישנו נרגילה בחנות טבק שהפכה למועדון, והגיעו לאיצטדיון מעט מטושטשים, אבל עדיין מספיק צלולים כדי לחוות את הדבר האכזרי ביותר בכדורגל: הפסד והדחה בדקה ה־90.אולי זה מה שהכדורגל עושה טוב יותר מכל ענף אחר: גורם לאנשים מאוד מבוגרים לטוס למדינה זרה, לעשן נרגילה לפני משחק, להאמין במשך שעה וחצי ואז לחזור הביתה עם אותו כאב שהיה להם בגיל 22. אם כבר מדברים על שכיות חמדה, איסלנד הייתה אחת התחנות האקזוטיות ביותר במסע העולמי של אבנר ממפעלי ים המלח. לפני מספר שבועות הוא טס לרקייאוויק עם עוד שבעה אוהדים. באיסלנד, כך התברר לו, יש נופים עוצרי נשימה. מפלים, הרים, מים ושמיים. בכל מה שקשור לבידור של אוהדי כדורגל, לעומת זאת, ההיצע היה קצת פחות משכנע. "חוץ מנופים אין להם כאן כלום", סיפר, כשהוא מצטלם ליד קרחון.ובכל זאת, הוא היה שם.זו אולי הדרך הטובה ביותר להבין את ביטון. הוא לא נוסע לאירופה כדי לטייל. אירופה היא במקרה המקום שבו הפועל באר שבע משחקת. וכפי שסיפר בכתבתה של הדר יעקבי: "במשך עשר שנים לא פספסתי אף משחק של הפועל באר שבע". בדרך כלל הוא מסתובב עם חולצת טריקו אדומה וצמודה, מכנסי ג`ינס או קורדרוי, בנדנה על הראש ומלאי בלתי נדלה של שירים המפארים את האלופה הישראלית. הוא יכול להיות בכל מקום בעולם, אבל מבחינתו יש דבר אחד שמסמן את הבית: הצבע האדום. "אני אוהד במשרה מלאה של הפועל באר שבע", מעיד על עצמו אבנר. בזמנו הפנוי, אם נותר כזה, הוא מעודד מרחוק את ארסנל, מרים משקולות ורץ עשרה קילומטרים בכל פעם שהוא בחופש מההמראות והנחיתות. ביטון הוא איש העולם הגדול, אבל יש לדבר הזה גם מחיר ביורוקרטי. בניגוד לתייר הממוצע, הוא נאלץ להחליף דרכונים בקצב מוגבר. לא בגלל שינוי זהות או משימה חשאית בשירות הממלכה, אלא מסיבה הרבה יותר פשוטה: נגמרים לו הדפים בפספורט. יותר מדי טיסות, יותר מדי חותמות, יותר מדי גבולות שחוצים בדרך למשחק הבא.ערב המפגש הגורלי מול סבאח בבאקו, ביטון בקושי מצליח להירדם. ״ההתרגשות הורגת אותנו. אנחנו על סף היסטוריה למועדון. מזל שסבאח עברו לאצטדיון גדול, ככה נוכל להביא 1,500 אוהדים". ועכשיו, כשהוא עומד על סף עוד טיסה, עוד משחק ועוד פרק שאולי יהיה תקדימי עבורו, אבנר ביטון שוב אורז מזוודה, במיומנות ובנונשלנטיות שלא היו מביישות את ג׳ורג׳ קלוני בסרט ״תלוי באוויר״.