שכונת פאר: רק כך נזכה בטורניר גדול

טקטיקה על אספלט, עולם סוכני השחקנים וחובבנות מרגשת. שכחו מניתוחים מעמיקים או סטטיסטיקה מתוחכמת, דרך חוכמת הרחוב נוכל לזכות גם בטורניר גדול. סיפור סאטירי

טל עוזיאלי
טל עוזיאלי  19.01.19 - 12:55

תגיות: טל עוזיאלי

תחילת כתבה

שמו של רודולף הל ייזכר לדיראון עולם כאחד האנשים הכי הרסניים בתולדות הכדורגל הישראלי, גם אם כף רגלו של האיש מעולם לא דרכה בארץ. עשרות טרגדיות שפקדו את ענף הספורט הפופולרי לא היו מגיחות לאוויר העולם אם לא אותו בנאדם קקה שאחראי על המצאת הפקס ב-1929. הלוואי וזה היה מסתכם רק בפרשה המפורסמת שבגללה מכבי חיפה פספסה הזדמנות לשחק מול ליברפול הגדולה. עליה תמיד מדברים בגלל שהיא הכי מוכרת, אבל אנשים נוטים לשכוח את כל הפרשיות האחרות, הפחות "סקסיות" כביכול. כל המשפחות שהתפרקו ביום בהיר אחד, כל האנשים שאיבדו את עצמם לדעת, כל האלמנות והיתומים, כל אלו שהתאשפזו במוסדות לבריאות הנפש. לצערי הרב, ולמרות שאף פעם לא חשבתי שזה יקרה לי, גם אני הפכתי לא מזמן לחלק מהסטטיסטיקה האכזרית.

זה קרה בשבת שעברה. נשלחתי על ידי העורך שלי לסקר את המשחק במגרש בנתניה בין מכבי המקומית להפועל ת"א, והמתנתי לקבל את האקרדיטציה, תעודת העיתונאי שתאפשר לי להיכנס ליציע העיתונאים באצטדיון. אבל הפקס לא הגיע. הייתה בעיה במכשיר השולח או במכשיר המקבל, עדיין לא ברור. שלחו טכנאי, אבל גם הוא לא הצליח לפתור את התקלה. אמרו שכל שנייה זה מסתדר, אבל כלום לא קרה. שריקת הפתיחה הלכה והתקרבה והייתי חייב להחליט מה אני עושה. התחייבתי לכתוב טור פרשנות, אבל הליכה למשחק בנתניה כבר לא באה בחשבון.

מישהו זרק שאולי אני צריך ללכת לראות כדורגל שכונתי, של חבר'ה. אמנם רחוק שנות אור מליגת העל, אבל עדיין כדורגל ישראלי, אותנטי, שאולי יכול לספר לנו משהו על מצב הענף בארץ. בכל זאת, בכל מקום בעולם השורשים של הכדורגל המקצועני נטועים עמוק בכדורגל החובבני. בהתחלה זה נשמע לי כמו רעיון גרוע, אבל ככל שעבר הזמן נמלכתי בדעתי. חוץ מזה, הרבה ברירות לא היו לי. יגידו מה שיגידו, יש גם משהו מרענן בכדורגל שמשחקים ליד הבית. אנשים שבאים בשביל הכיף, ולא בגלל הפרנסה או הכסף, תהילה או פרסום.

החוקים בכדורגל החובבני הם ברורים, דומים פחות או יותר בכל מקום בעולם. משחקים 5 על 5, כל משחק עד שני גולים או שמונה דקות, תיקו שתי הקבוצות יוצאות. על מגרש האספלט שאליו הגעתי כל קבוצה לבשה צבע אחר, ככה שאי אפשר היה להתבלבל. תפסתי את מקומי במרכז טריבונת הבטון והתחלתי לעקוב אחרי המשחק שהיה במצב של 0:1 לטובת הקבוצה הכחולה. הקצב הפתיע אותי, אולי בגלל מזג האוויר הסגרירי והעובדה שלמגרש אין מערכת חימום תת קרקעית, השחקנים לא הפסיקו לרוץ מרחבה לרחבה. לא היה קשה להבחין בעליונות של הקבוצה הכחולה, ששיחקה במערך קלאסי של 4-4-2. הכחולים הציגו משחק דינמי, תוסס, שלטו בקצב המשחק ללא מיצרים. הגרסה שלהם ל-4-4-2 הניבה מערך גמיש ואלסטי, אבל בה בעת גם קשיח ונוקשה, כשחלקי הקבוצה קרובים אחד לשני.

זה היה כדורגל עם חוסן מנטלי וגמישות מחשבתית של קבוצה כישרונית ומאוזנת, קבוצה שיודעת לצופף ולנצל את השטחים שהיריבה מאפשרת לה דרך משחק הלחץ הלוקה שלה. השימוש של הכחולים במגנים היה מעניין למדי. באחד האגפים, בדרך כלל ימין, המגן נטה לרווח את המשחק וליישר קו עם השלישייה ההתקפית, כך שיאפשר לקשר התוקף תנועה חופשית יחסית להיכנס לאמצע, או לחלופין, בצירוף תנועה של אחד הקשרים המרכזיים, ליצור יתרון מספרי באגף. ואחרי כל זה, מה שניצח לכחולים את המשחק מבחינתי הוא העמידה האינטליגנטית שלהם והחזרה לעמדות המוצא. גם מצפייה במשחק אחד של הכחולים, אין לי ספק שמדובר בקבוצה שחלק גדול מיחידות האימון שלה מוקדשות למשחק off the ball ולעמידה נכונה.

הקבוצה הכתומה, שעלתה מיד אחר כך, הציגה מזיגה מעניינת בין כדורגל סופר מודרני לגישות יותר מסורתיות שהיו נפוצות במרכז אירופה באמצע המאה הקודמת. בעיקר הורגשה השפעתו של בלה גוטמן היהודי והלניו הררה הקתולי, עם נגיעות של זדנק זמאן וקמצוץ מרסלו ביילסה המוקדם. המערך על פניו היה 5-3-2 עם נגיעות של שלושה בלמים, שני ווינגרים וארבעה קשרי בוקס טו בוקס, חלוץ 9 מזויף, גרזן במרכז המגרש, שני מגנים תוקפים, ליברו אחד שתפקד גם כמטאטא, שוער עולה, קיצוני סופה ושני כלבויניקים. וכל זה אחרי שהכתומים חסרו את השחקן הכי טוב שלהם שנפצע שבועיים לפני כן אחרי שהחליק על מדבקה ומתח את המפשעה. מיד לאחר מכן הסירו את כל המדבקות מהמגרש, כי כשרוצים לעשות עושים, ולא מתבכיינים (אתה שמעת את זה אדון יושב ראש מנהלת הליגה בכדורסל עם שם שאף אחד לא יודע איך לבטא כמו שצריך מיסטר עדלי מרכוס?!!!). הקבוצה הכחולה ניסתה להיצמד למשמעת הטקטית המפורסמת שלה ולהיות קשובה לעקרונות המשחק, אבל פעם אחר פעם התבנית שלה קרסה אל מול הגמישות המחשבתית של יריבה שמצאה את השער בשתי מתפרצות מסוגננות. המערך של הכחולים התמוטט כמו מגדל קלפים שתוכנן על ידי אדריכל עיוור שסובל מפרקינסון.

התמזל מזלי ובאותו יום הגיע למגרש גם ציון פרחי, ויצא לי להחליף איתו כמה מילים. פרחי הוא בן אדם מרתק שמתפרנס כסוכן שחקנים, אבל בניגוד לסוכנים האחרים, המוכרים יותר לחובבי הכדורגל הישראלי, הוא סוכן של שחקני שכונות. פרחי התחיל את הקריירה שלו יחד עם ויקי ואקנין בקריות ובאיזשהו שלב הם אפילו חשבו לפתוח ביחד סוכנות, אבל מהר מאוד הוא הבין איפה נמצאת התשוקה האמיתית שלו. הוא פתח סוכנות עצמאית לשחקנים לא מקצועניים ולאט לאט הפך לאחד המצליחים והמוכרים בארץ.

פרחי נמנע מלדבר על קולגות, אבל על סוכנים בכדורגל המקצועני אין לו בעיה לדבר, כשמלבד ואקנין ודדה חדד, שנחשב למנטור של השניים, על כל השאר אין לו שום בעיה לפתוח פה ג'ורה. פרחי הוציא הרבה שחקנים חובבנים לאירופה. לבלגיה, ליוון, לספרד, אבל היום הימים שונים, ימים קשים לטענתו. השוק הבלגי, שפעם קיבל ישראלים בזרועות פתוחות, כבר לא כל כך מסביר פנים. ואיך יכול להיות אחרת אחרי כל הפדיחות שהישראלים המקצוענים עשו?! מתלונן פרחי. אחרי שהישראלים הסריחו שם את הדשא, מישהו בכלל ירצה להביא שחקן חובבן בשביל שיחמם את הספסל?! בכלל, פרחי טוען שהנזק שעשו כל מיני סוכנים לשם של ישראל באירופה הרבה יותר חמור מכל הפעילויות של ה-BDS וארגוני החרם ביחד.

הקבוצה הוורודה, האחרונה שראיתי באותו יום הייתה הפתעה אחת גדולה. היא עלתה במערך של 4-2-3-1, עם שני שחקני סטרץ' 4, פוינט פורוורד אחד, שלושה קומבו גארדים, שני סווינגמנים, ארבעה רול פלייר'ס, חצי פינה אחד, גו טו גאי, שני שחקנים שלא חוגגים אחרי שער נגד היריבה ועוד אחד שחוגג בהפגנתיות. הם דגלו במשחק של floating, משחק של זרימה ותנועה בלתי פוסקת, עם הרבה no look passes ומסירות עין עקומה, עם לא מעט פלאוטרים, Euro Steps ו-Losse Ball אייסוליישנס. הדבר הכי בולט אצל הוורודים היה הסייז שלהם. אין ספק שהם העדיפו לקחת אתלטים ולהפוך אותם לשחקני כדורגל, במקום הישראבלוף שמתעקש לקחת ילדים שיודעים לעשות רבע דריבל ולשפר את האתלטיות שלהם.

הסקאוטים שלהם נמנעו בכוונת מכוון ממוקדים שבהם יש הרבה צמחוניים וטבעוניים כמו צפון תל אביב ומשולש ה-Raw Food קדימה-צורן-אבן יהודה, והתמקדו באזורים שנמצאים ליד קצביות ובתי מטבחיים מתוך מחשבה שהוויטמין B12 יהפוך את הילדים ליותר חסונים ומותאמים למשחק חסר הרחמים שנקרא כדורגל שכונות. ההתקפה התבססה על התקפת המשולש של פיל ג'קסון עם פיק אנד רול די בסיסי והרבה חיתוכים לוויק סייד, אבל הדבר הכי מרשים אצלם היה הבק דור הספרדי. אחח, כמה התענגתי על הבק דור הספרדי הזה. שירי אהבה עוד ייכתבו עליו, נשים יזרקו עצמן לרגליו. כל שנשאר לי לעשות הוא ללקק את האצבעות ואת שיירי הנזלת שהתקרשו סביב הנחיריים בגלל הקור. מבחינת כדורגל נטו, הוורודים ספגו שני גולים תוך דקה וחצי ויצאו החוצה.

זהו, הגיע הזמן לארוז את הפקלאות, ללכת הביתה, ולשלוח את הטור למערכת. לא ראיתי משחק של ליגת העל, לא ראיתי שחקנים זרים כוכבים, לא ראיתי מתקנים משוכללים וחדישים, אבל אם יש משהו שהופך אותי לאופטימי, זה מה שראיתי על האספלט באותו יום. כי אם ככה נראה הכדורגל השכונתי לנו, אין לי ספק שאנחנו יכולים לזכות בטורניר גדול בעתיד הנראה לעין.