זה הזמן לעשות לזה סוף: הדרים טים המקורית או נבחרת 2012?

קובי הצהיר שהיה עוצר את ג'ורדן, בארקלי השיב לו בביטול ואנחנו החלטנו לנתח ולהכריע סופית (אבל לא לתמיד) בסוגיה שמסעירה את ארה"ב. הפרמטר: סדרה של 7 משחקים. האובייקטים: מלברון ועד לייטנר. אז החזיקו חזק, יוצאים לריחוף

ניצן פלד  14.07.12 - 14:05
תחילת כתבה

בדרך כלל כשקורה כזה דבר, שמתחיל ויכוח כל כך גדול וסוער, ושמעורבים בו מליוני גולשים ברשתות החברתיות, מאות עיתונאים וכותבי טורים, ואפילו, באורח די נדיר, השחקנים המדוברים עצמם, אני לא אחד שממש יכול לשתוק. שיכול לחכות כמה ימים עם כתיבת טור. אז נכון, הוצאתי קצת קיטור בפייסבוק אחרי שעפר שלח אמר בחדשות הספורט מוקדם יותר השבוע שהוא חושב שבנקודת הזמן של הרכבתן, הנבחרת הנוכחית של ארצות הברית יותר מוכשרת מזו של 92. אבל בגדול, היה חשוב לי לחכות קצת ולחשוב טוב לפני שאני ניגש לגעת בנושא הזה שוב – ויכולתי להרשות לעצמי לעשות את זה, בעיקר כי כבר לפני כמעט חמישה חודשים דנתי בנושא הזה בדיוק כאן.

אם החלטתם לוותר ולא להיכנס ללינק, אספר לכם שכבר אחרי משחק האול סטאר, כשראיתי את כמות הכישרון שהסתובבה על המגרש באורלנדו, הרגשתי שיכול מאוד להיות שהנבחרת המיועדת של 2012 תהיה הראשונה מאז הדרים טים המקורית שאפשר יהיה באמת ובתמים להשוות לחבורה של מג'יק, בירד, ג'ורדן ועוד 8 שחקני היכל תהילה – וכריסטיאן לייטנר. באותם ימים, כשניסיתי לנחש כיצד ייראה הסגל של מייק ששבסקי בלונדון, הוא כלל שמונה שחקני ליבה – פול, רוז, ווייד, קובי, לברון, דוראנט, מלו והווארד – ואחרי התלבטות קצרה הוספתי לו את ווסטברוק, גריפין, לאב וצ'נדלר.

ואמת היא – גם היום אני עדיין חושב שבעשרים השנים שחלפו מאז משחקי ברצלונה, סגל כזה היה סוחט את התוצאה הכי צמודה שאפשר במשחק הדמיוני מול הדרים טים. בסדרה של הטוב מ-7, אולי זה היה נגרר למשחק מכריע. אבל לצערינו, המאצ' אפ הזה יישאר דמיוני לנצח – ולא רק כי מן הסתם כל שחקני הנבחרת ההיא כבר מזמן פרשו מכדורסל, אלא כי הסגל הטוב ביותר שאפשר להרכיב ב-2012 בעצמו לא יפזז לענינו באולם הכדורסל החדש במזרח הבירה הבריטית. הסיבה ברורה: רוז (שבעונה הקודמת היה ל-MVP הצעיר בהיסטוריה), ווייד (אחד מ-6,7 השוטינג גארדים הטובים שראינו אי פעם) והווארד (הסנטר הטוב בדורו) פצועים. ועכשיו גם גריפין, שבשנה שעברה היה לאחד הרוקיז הכי סנסציוניים בעשרים השנים האחרונות, לא עם הנבחרת. ועוד לא הזכרנו את כריס בוש, 7 פעמים אול סטאר ואלוף טרי, שגם כן לא נמצא בסגל הזה.

אז בסופו של דבר, ג'רי קולאנג'לו שולח למשחקים האולימפיים את כריס פול, דרן וויליאמס, ראסל ווסטברוק, קובי ברייאנט, ג'יימס הארדן, אנדרה איגודאלה, כרמלו אנתוני, לברון ג'יימס, קווין דוראנט, קווין לאב, טייסון צ'נדלר ואנתוני דייויס. 12 שחקנים שאמורים לצאת עכשיו למסע שיכלול הרבה שואו טיים, כמה דקות של לחץ, ובסופו של דבר חייב להסתכם בעוד מדליית זהב, עם הפרש ממוצע של 20 נקודות למשחק.

אבל עוד לפני שהם עלו למשחק האימון הראשון שלהם (59:113 על הרפובליקה הדומיניקנית של המאמן ג'ון קליפארי, שבעונה האחרונה זכה באליפות המכללות עם דייויס), כבר הספיקו כמה מחברי הנבחרת הנוכחית לצאת בהצהרות שהזניקו את הויכוח הסוער שהוזכר כמובן בפסקה הראשונה כאן. הטענה יצאה לראשונה לתקשורת מפיו של הבחור הכי צנוע בנבחרת, קובי ברייאנט בן ה-34 (בחודש הבא), שענה לשאלת עיתונאי בתשובה שהסתכמה במלים: "היינו מנצחים אותם". אותם = הדרים טים של 92. בבסיס ההסבר של קובי: "אנחנו יותר צעירים, השחקנים כאן בשיא שלהם. ב-92 שחקני הכנף היו אחרי השיא". גם פול התייחס לנושא למצלמות וקצת גיחך על ג'ון סטוקטון (ההוא שמסר יותר אסיסטים מכל אחד אחד בהיסטוריה וגם חטף יותר חטיפות מכל אחד אחר בהיסטוריה) והמכנסיים הקצרים שהוא שיחק איתם בשנות השמונים והתשעים המוקדמות.

בהמשך גם ששבסקי – שהיה עוזר המאמן של צ'אק דיילי בדרים טים – התייחס, בדיפלומטיות, לנושא. וגריפין היה היחיד שמול המצלמות הסתפק בלומר משהו צנוע ולא מתרברב. הקארמה סדרה לו פציעה והוא, כאמור, מחוץ למשחקים. ועכשיו גם אני נכנס לדיון – ולפני שאני מתחיל, שני עניינים טכניים.

1) את ההשוואה אני בונה בראש לפי סדרה של הטוב מ-7. לא משחק אחד, לא חמישייה מול חמישייה, לא מי קרקסה את שאר העולם בצורה מרשימה יותר. 2) הנושא הזה של האתלטיות, ברמה העקרונית, צריך להישאר מחוץ לדיון. וכאן אני צריך להסביר. אז אני אסביר.

קודם כל, אתלטיות לא מנצחת משחקי כדורסל. לא מדובר כאן בתחרות ריצה, וגם אם אתלטיות עליונה היא יתרון משמעותי – היא רחוקה מלהיות הדבר החשוב ביותר בספורט הזה. ואם אתם טוענים אחרת, בבקשה תסבירו לי איך הנבחרות האתלטיות של ארצות הברית ב-2002, 2004 ו-2006 לא הצליחו לזכות במדליית הזהב מול ספרד, ארגנטינה ויוון.

מעבר לכך, וחשוב לא פחות, האתלטיות של שחקני הכדורסל כל הזמן הולכת ומשתפרת, וזה נכון א) לכל ענף אחר ו-ב) לא קשור בכלל להתפתחות המשחק, לכישורים של השחקנים או לכל דבר אחר. זה פשוט משהו שקורה עם הקדמה והאבולוציה. לדבר על אתלטיות בהקשר הזה זה כמעט מיותר כמו לומר "השחקנים של היום מרוויחים יותר כסף, אז הם בטח טובים יותר מאלה של פעם". העלייה בהכנסה היא משהו שקורה כל הזמן בספורט המקצועני, ולא מלמדת דבר לגבי הכישורים של השחקנים. כנ"ל האתלטיות – היא משתפרת כל הזמן, ללא קשר לכישורים של השחקנים. לצורך ההמחשה של העניין הזה, קחו לדוגמא את ביל ראסל. בלי שום ספק וללא עוררין אחד מ-3 הסנטרים הגדולים בהיסטוריה. גובהו של ראסל הוא, עם נעליים, 2.06 מטר, ומשקלו 98 ק"ג. עם הגוף הזה הוא היה לאחד האתלטים הדומיננטיים בתולדות הספורט הקבוצתי. לשם השוואה, דייויד ווסט הוא 2.06 מטר, ומשקלו 108 ק"ג. נסו לדמיין את ווסט משיל 10 ק"ג מגופו. האם אדם בסדר גודל כזה יכול לשלוט בצבע בליגה? להוריד 20 ריבאונד ולחסום 6,7,8,9 או 10 חסימות למשחק, כמו שעיתונאים ותיקים מספרים שראסל היה חוסם (לפני הליגה החלה לספור גגות)? ודאי שלא. האם זה אומר שמישהו מפקפק בגדולתו של ראסל? ודאי שלא. ומכאן שהכנסת עניין ההתפתחות האתלטית לדירוגים ההיסטוריים היא מיותרת.

ועכשיו, בואו נתייחס למאצ' אפ בין הסגל של 92 לזה של 2012, ונתחיל מהדברים שקובי אמר. "אני, באופן טבעי, הייתי לוקח את ג'ורדן, ג'יימס היה שומר על מג'יק ג'ונסון, ומשם היתר היה מסתדר", כך תיאר ברייאנט את אסטרטגיית ההגנה של 12 מול 92. זו שלפי קובי הייתה מביאה להם בסופו של דבר את הניצחון. אך מדוע קובי עצר שם? מפאת מחסור בזמן, או שמא הוא קלט לאיזו תסבוכת הוא הרגע הכניס את הקבוצה שלו?

בואו נלך עם קובי, ונגיד שהוא שומר על מייקל, ושג'יימס לוקח את מג'יק. והרי שעכשיו חייבים לשאול: אז את מי הרכז של 12 לוקח? בין אם זה פול או וויליאמס, או אפילו ווסטברוק או הארדן – אחד מהם, במצב שקובי מתאר, יצטרך לשמור את אחד הפורוורדים של 92. את מי זה יהיה? סקוטי פיפן, צ'ארלס בארקלי או לארי בירד? בעיה, לא? במקרה כזה ברור שקבוצה עם כל כך הרבה איי.קיו של כדורסל כדרים טים תנצל את היתרון המשמעותי הזה לאורך כל הסדרה הדמיונית.

אז מה יוכלו חברי 12 לעשות? האפשרות שעולה לראש היא לשחק בלי רכז, ולתת ל ג'יימס להוביל כדור. אבל כאן הם גם מוותרים על בעיית המאצ' אפ שפול יכול לעורר, וגם אם 92 היו מסתדרים עם פול בהגנה, הרי שהוויתור על יכולות ניהול המשחק של פול ושל וויליאמס יפגע ב-12 בצורה קשה. כשיש לך כל כך הרבה אגו על המגרש, וכל כך הרבה שחקנים שצריכים ואוהבים את הכדור ואת הזריקות שלהם, אתה לא באמת יכול לוותר על מנהל משחק אמיתי. בקיצור – קובי לא חשב עד הסוף שם.

נקודה שנייה שעולה כשממשיכים לבדוק איך נראה היה המאצ' אפ של חמישייה מול חמישייה היא מתחת לסלים. במשחק מול הרפובליקה הדומיניקנית, נבחרת ארה"ב שיחקה דקות לא קצרות בלי 4 או 5 אמיתיים – ושמה בצבע את מלו לצד ג'יימס. מול פרנסיסקו גרסייה, אל הורפורד והחברים, שלא הצליחו להעפיל למשחקים האולימפיים, זה בהחלט מספיק. אבל מה עושים כשהסגל שממול מציג 2 מ-5 הפאוור פורוורדים הגדולים בתולדות המשחק, ו-2 מ-10 או 12 הסנטרים הגדולים בתולדות המשחק? או אז עולה בעיה. כי קווין לאב, על אף הכישרון הענק וההתקדמות שהוא מציג משנה לשנה, הוא רחוק מלהיות שומר אישי מצטיין. ומאחוריו נמצא, בסגל המקורי, גריפין – שבעצמו די מעדיף לשמור כוח להטבעות מאשר להזיע בהגנה. אבל הוא לא כאן, ובמקומו נכנס אנתוני דייויס – שחקן הגנה שיש שמשווים לביל ראסל, כנראה שחקן ההגנה הטוב בהיסטוריה. אבל אם אתם רוצים לשים ילד בן 19 – שעוד לא נולד בזמן משחקי ברצלונה 92 – על בארקלי, מאלון, יואינג או רובינסון... ובכן, בבקשה. ואם בסופו של דבר החלטתם לשחק עם שחקן פנים אחד, וזה יהיה טייסון צ'נדלר, שהוא שחקן הגנה מצויין, הרי שכאן אתם תוותרו בעצם על אופציה התקפית חיונית, ותאפשרו לשחקן הגנה מצטיין כמו רובינסון, למשל, להסתובב בצבע ולחרב התקפות.

אז מה עושים, משחקים בלי סנטר? אבל היי, אמרנו שגם משחקים בלי רכז. אם עם מה 12 ינצחו את 92? אלי הופס? והצרות של 12 לא נגמרות כאן – כי אלה רק המאצ' אפים של החמישיות. ואנחנו הרי בודקים את העניין לאורך סדרה, וכמי שראינו בפעם המליון בסדרת הגמר האחרונה: עומק הוא אחד הרכיבים הכי קריטיים בסיטואציות כאלה. אז איך העומק של 12 ניצב מול העומק של 92? אני יכול לומר לכם כבר עכשיו – הוא לא יוצא טוב מההשוואה הזו. כדי להשוות את העומק של הנבחרות, נחזור למה לדבריו של בארקלי, שאמר שמהנבחרת של 12 רק דוראנט, לברון וקובי היו נכנסים לנבחרת של 92. האם הוא צודק? בואו נראה.

רכז: מג'יק הוא הרכז הגדול בהיסטוריית המשחק, יש שיאמרו השחקן הגדול אי פעם. ומג'יק ב-92 ממש לא היה שחקן גמור. העונה האחרונה שלו, 90/91, הייתה עונה גדולה נוספת בה הוביל את הלייקרס לעוד גמר. באול סטאר של 92 הוא הוכיח שהוא לא איבד צעד וכשהוא הגיע למחנה של הנבחרת הדינמיקה החברתית הייתה כזו שמייקל ג'ורדן, למרות שזכה עד אז כבר בשש מלכויות סלים רצופות ובשתי אליפויות רצופות ובשלושה תארי MVP, צריך לקחת ממג'יק את השרביט. כן, ככה השחקנים התייחסו למג'יק. כאל ה"ביג דוג" של הנבחרת. הם לא היו נותנים לו את הכבוד הזה אם לא היה מסוגל עדיין לשחק ברמה שלהם – ולמעלה מכך.

אז נכון, באימונים שלפני היציאה למשחקים ג'ורדן אכן לקח את השרביט, אבל זה לא שינה את העובדה שמג'יק היה אחד השחקנים הכי טובים בנבחרת ההיא. למען השם – יותר מארבע שנים אח"כ מג'יק, שמן וזקן, חזק לשחק בליגה, הוא נתן 14, 6 ו-7 על פני 32 משחקים (24 מהם מהספסל), כשבמשחק הראשון הוא רחוק 2 ריבאונדים מטריפל דאבל – אותו השיג כבר במשחק השישי מהחזרה. סטוקטון הגיע אחרי שבארבע העונות שלפני הטורניר האולימפי נתן 17 נק' למשחק ו-14 אסיסטים למשחק (!) עם 3 חטיפות. הוא היה בשיאו. לא פול ולא וויליאמס נבחרים לפניהם.

קלע: ג'ורדן נבחר בכל מקרה, זה ברור. ווסטברוק והארדן עדיין לא יכולים להיכנס לדיון הזה באמת. מה שמשאיר אותנו עם קובי ברייאנט מול קלייד דרקסלר. ועכשיו אני אכתוב כאן משהו שלבטח יגרור לא מעט תגובות נזעמות, אבל חייב להיאמר, בצורה שפויה, צלולה וברורה: דרקסלר של גיל 30, אחרי עונה של 25.0 נק' (ב-19.4 זריקות), 6.6 ריב', 6.7 אס', 1.8 חט', 0.9 חס', ב-47.0% מהשדה, עם 1.5 שלשות ב-33.7%, כשהוא מוביל את פורטלנד לגמר שני בשלוש שנים, ומפסיד 4:2 לבולס של 92, שנחשבת לאחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה, תוך שהוא נותן 24.8, 7.8 ו-5.3 בסדרת הגמר מול ג'ורדן בשיאו – הקלייד דרקסלר הזה עדיף על קובי ברייאנט בן 34, אחרי עונה של 27.9 נק' (ב-23.0 זריקות), 5.4 ריב', 4.6 אס', 1.2 חט', 0.3 חס', ב-43.0% מהשדה, עם 1.5 שלשות ב-30.3%, בה עף עם הלייקרס בסיבוב השני שנה שנייה ברציפות. אין אספקט של המשחק, מלבד "הירו-בול" (הסגנון הזה של כדורסל בו שחקן לוקח זריקה מאוד קשה ומנסה לנצח ככה משחקים) שדרקסלר של 92 לא עולה בו על קובי של 12. אין.

סמול פורוורד: פיפן, בירד ומאלין מול מלו, דוראנט, ג'יימס ואיגודאלה. כאן אני מסכים עם בארקלי – ג'יימס ודוראנט חייבים להיכנס לנבחרת מאוחדת של שני הסגלים. אבל לפני שאנחנו סתם ככה מעיפים את מאלין, רק נזכיר שב-91/2, העונה שלפני ברצלונה, הוא תפר 25.6 נקודות עם 5.6 ריבאונדים ו-2.1 חטיפות ב-52.4% מהשדה (לשחקן חוץ!), ושבטורניר האולימפי הוא שרף רשתות עם 14 מ-26 לשלוש. ואם חשבתם שבגיל 35 לארי בירד, אולי שחקן הכדורסל הנבון בתולדות הענף, היה כבר סוס מת, רק אומר לכם שבעונה שלפני הטורניר האולימפי, האחרונה שלו, הוא עדיין היה שחקן של 20.2 נק', 9.6 ריב', 6.8 אס' ב-40.6% לשלוש.

פאוור פורוורד: בארקלי ומאלון הם 2 מ-5 הפאוורים הגדולים בתולדות המשחק. ילדודעס כגריפין, לאב ודייויס אולי ייכנסו יום אחד ל-15, אולי גבוה יותר. אולי. מה שבטוח – הם עדיין רחוקים מזה. ואגב, עד כמה חמור מצבו של הדור הנוכחי מתחת לסלים בהשוואה לדור הענקים שייוצג נאמנה בנבחרת 92 אפשר לראות מכך שדייויס, אלוף מכללות שלא שיחק דקה ב-NBA, מגיע לנבחרת הזו כחלק אינטרגלי, אחרי הפציעה של גריפין – כשחקן שאמור לשחק ולתרום הגנה וריבאונד. בעוד אלוף המכללות שלא שיחק דקה ב-NBA שהיה בסגל של הדרים טים, כריסטיאן לייטנר, היה לא יותר מסטטיסט בסגל ההוא. ולמי שלא זוכר, נאמר כאן שזה לגיטימי לגמרי לטעון שלייטנר היה שחקן מכללות גדול מדייויס. רק שלייטנר היה קוריוז ב-92, ודייויס אמור באמת למלא צורך ב-12.

סנטר: יואינג ורובינסון מול צ'נדר. בואו נסגור את הסיפור הזה כאן ועכשיו: טייסון צ'נדלר, אילו היה משחק ב-92 בליגה, היה אומר אלף תודות אילו היו מזמינים אותו למחנה האימונים כדי שיהיה יריב אימונים של הדרים טים. באותו זמן היו בליגה גם את חאכים אולאג'וואן ובראד דוהרטי, שני סנטרים טובים בהרבה, ואם אתם רוצים אותו בסגל בשביל הגנה וריבאונד... אולי כדאי לכם לחשוב קודם על דניס רודמן.

ככה שזה שבארקלי נותן לקבוצה הנוכחית 3 נציגים ב-92, זה בערך הכי נדיב שאפשר להיות.
ואם הסקירה הזו לגבי ההבדלים בעומק לא הספיקה לכם, אפנה אתכם לסקר ש-ESPN ביצעה ביממה האחרונה – בו היא ביקשה מהגולשים לדרג את כל 24 השחקנים של שני הסגלים (עם גריפין ובלי דייויס). לפי תוצאות הסקר, ב-12 השחקנים הכי טובים נמצאים רק 3 מהנבחרת הנוכחית. ה-12 שמדורגים בין 13 ל-24 כוללים, כמובן, 9 מהנוכחית ו-3 מ-92.

ויש עוד נקודה אחת לדון בה – והיא עניין הגיל. ברייאנט אמר את זה, וכולם פחות או יותר זורמים עם זה, אבל האם הנבחרת של 92 באמת הייתה זקנה? האם היא באמת הייתה נבחרת של שחקנים אחרי השיא? האם היא באמת מבוגרת בהרבה מהנבחרת הנוכחית? והאם הנבחרת הנוכחית היא באמת של שחקנים "בשיאם"?

לשאלות האלה יש תשובות מאוד ברורות, והן נראות כך: מלבד בירד (שהגיע אחרי עונה שכבר דיברנו עליה) ומג'יק (שכאמור עדיין היה שחקן על), כל יתר השחקנים בנבחרת של 92 היו בני 30 ומטה. פיפן ורובינסון היו רק בני 27. ג'ורדן המשיך אח"כ לעוד 4 אליפויות ו-4 מלכויות סלים ו-4 תארי MVP של הגמר, לא כולל פרישה לכמעט שתי עונות מלאות. סטוקטון ומאלון הגיעו לגמר ה-NBA פעמיים ברציפות רק לקראת סוף אותו עשור. יואינג סחב את הניקס לגמר שנתיים אחרי אותו קיץ. דרקסלר היה לפני הזכייה היחידה שלו באליפות. האם כל אלה, 9 שחקנים מ-12, היו "אחרי השיא"? "זקנים"?
וכשאנחנו מסתכלים על הסגל הנוכחי, ורואים שקובי חוגג 34 בחודש הבא, האם הוא איננו אחרי שיאו? וכשאנחנו מסתכלים על הסגל הנוכחי, ורואים את דוראנט (5 עונות בליגה), ווסטברוק (4), לאב (4), הארדן (3) ודייויס (0), האם אלה שחקנים "בשיאם"? התשובה היא לא. כל אלו שחקנים לפני שיאם. הם עדיין לומדים, עדיין משתפרים., עדיין חווים חוויות חדשות לגמרי בכל עונה.

אז אם הנבחרת הנוכחית מפסידה במאצ' אפ של החמישיות מול הדרים טים, ומפסידה גם בסקירה של העומק בצורה חד צדדית, וגם לא ממש מגיע "בשיאה" מול נבחרת "אחרי שיאה" – מה עוד נותר לנו לדון בו? ובכן, בכלום. עד הפעם הבאה שמישהו יזרוק את הוויכוח הזה לאוויר, ואז נצטרך להתחיל הכל מההתחלה. לא נורא, זה כיף. התוצאה, אגב, תהיה אותה תוצאה.