"אני אזכה באליפות, או שאמות בזמן שאני מנסה". אחד הציטוטים הזכורים לי ביותר מהקריירה מרובת-הציטוטים של צ'ארלס בארקלי. כשהוא ירד מהפרקט, נישא על ידי חבריו ליוסטון רוקטס, וכולנו ידענו שזה הסוף, לא יכולתי שלא לחשוב על המשפט הזה שוב ושוב. ומאז, בכל פעם ששחקן גדול, שמגיע לגיל מבוגר בלי טבעת, ממשיך לרדוף אחריה עד שהגוף מתפרק לו, אני חוזר אל הדברים ההם של סר צ'ארלס. איכשהו, קובי בראיינט, למרות 5 אליפויות, הזכיר לי את המשפט הזה שוב היום בבוקר. המשמעות שזה ברורה: עם כל כך הרבה טבעות, קובי עדיין משדר רעב לטבעת כמו שחקנים גדולים שהגיעו לסוף הקריירה בלי זכייה אחת. זה, מעל לכל דבר אחר, מה שעשה אותו קובי בראיינט.

ומה שהתערבב עם הרעב הזה כדי ליצור את המפלצת שהיא קובי בראיינט, מעבר לכישרון או ליכולות האתלטיות, זה החוש לדרמה. הקליעות המשוגעות, סלי הניצחון, הדפיקות על החזה, הצעקות על שחקנים אחרים או שופטים, המבט המוזר עם השיניים התחתונות מובלטות שהוא נותן למצלמות אחרי מהלכים גדולים. וכן, גם המנהג הקבוע שלו לשחק עם פציעות. וגם את זה, כמו כל דבר אחר בחיים שלו, במשחק שלו, הוא לקח אל הקצה.

האם היום הגענו אל הקצה? אין סיכוי. קובי לא יעזוב ככה את המשחק. אבל אחרי שיחק 1239 משחקי עונה רגילה ו-220 משחקי פלייאוף, הקצה הזה נראה היום יותר ממשי מאי פעם. הבוקר הוא חצה את הרף הפסיכי של 54 אלף דקות בקריירה. הוא החמיץ רק 26 משחקים ב-8 העונות האחרונות, כשכל הזמן הזה הוא נותן 100% בכל פוזשן, ותמיד האיש שהקבוצה שלו נשענת עליו. זו כמות שמספיקה לשתי קריירות.

קובי לא עשה את כל זה רק בזכות זה שהוא אתלט נהדר ולא רק בזכות טיפולי ברכיים מהפכניים בגרמניה. אלא יותר מכל בזכות הרצון המשוגע שלו להיות שם בחוץ, לקחת את העניינים לידיים. ואם אפשר לעלות לסל, לקבל מכה, וגם לצלוע בדרך להגנה אחרי עוד קליעה - מה טוב. גם בגיל 34 וחצי. זה מוסיף למיתוס, מוסיף לדרמה, מוסיף לסיפור. וקובי חי בשביל הסיפור. הוא לא ייתן לסוף שלו להיכתב על ידי מישהו אחר מלבדו.

ובתוך כך, נראה שהסיפור של העונה הזו של הלייקרס לא יכול להיות דרמטי יותר. אחרי עוד הדחה כואבת בפלייאוף, אחרי קיץ הוליוודי נוצץ ומטורף, עם סוללת ה-הול-אוף-פיימרים שהתקבצה שם, עם פתיחת העונה החלשה, הפיטורים של מייק בראון, הדרמה המשפחתית בין פיל ג'קסון לג'ים באס, כשג'יני באמצע, מייק ד'אנטוני, הפציעות, ההפסדים, 30 אלף נקודות, המרדף אחרי מקום בפלייאוף, השינוי שעשה באמצע העונה (ירד מ-22 ל-18 זריקות, עלה מ-4.7 ל-7.6 אס'), המוות של ג'רי באס, והתצוגות האישיות שלו שלקחו את הקבוצה על הכתפיים, וכל זה כשהוא סוחב עוד ועוד פציעות. אי אפשר היה להכניס עוד עלילה לסיפור הזה, בלי שהוא יתפקע.

אבל הבוקר, עושה רושם, הוא התפקע. קרע בגיד האכילס לקובי בראיינט, שני משחקים לסיום העונה? איזה מין קו עלילה הזוי ומטורף זה? בשביל מה זה טוב עכשיו? האם הסיפור לא היה דרמטי מספיק בלי זה? האם קובי והלייקרס לא עבדו מספיק קשה כדי שלפחות המזל או הקארמה יהיו בצד שלהם?

ובכל זאת, קשה לומר שהפציעה הזו מפתיעה מישהו. בין אם בבדיקת ה-MRI יתברר שזה לא חמור כמו שזה נראה עכשיו, ובין אם יתגלה שם קרע שלם שידרוש תקופת החלמה ארוכה, שתעמיד תחת סימן שאלה את המשך הקריירה של קובי - אי אפשר לומר שזה בא משומקום. כי קובי לקח את זה לקצה. וכי לא היה שם מי שירסן אותו.

"קובי הוא מלכודת דבש", כתב הבוקר עמית וחבר בפייסבוק, "בגלל שהוא כאילו מבטל את הצורה בשיטה בהתקפה אז הביאו את מייק בראון, שבעצמו לא מאמין בלאמן התקפה. וכשזה לא עבד הביאו מאמן שלא יודע מה זו רוטציה, לקבוצה שמנסה לרוץ עם כוכבים זקנים ופצועים". "היו צריכים לעשות הכל כדי להביא את ג'קסון, וגם ג'רי סלואן זה רעיון מעולה. הבעיה הכי גדולה היא שקובי רצה את ד'אנטוני כי הוא רצה בובה שהוא יוכל להחזיק בכיס", המשיך חבר אחר, אוהד לייקרס המתגורר בלוס אנג'לס. והם יחד מתארים את התמונה בצורה מאוד נכונה – אם לא ישתלטו עליו, קובי ישחק 48 דקות כל משחק. עד שייפצע. וזה בדיוק מה שקרה.כולל המשחק מהיום, קובי בראיינט שיחק בשבועיים האחרונים 319 דקות – ממוצע מטורף של 45.5 דקות למשחק. בגילו, אחרי כל מה שעבר העונה, ובמצבו הפיסי (ובואו לא נשכח שמדובר בשחקן שלא מסוגל להוריד את הרגל מהגז כשהוא על הפרקט), זה לא פחות מפשע לתת לו לשחק כל כך הרבה.

ובימים האחרונים זה רק הלך והחמיר. במשחק מול ניו אורלינס לפני ארבעה ימים הוא חזר לפרקט עם 5:06 דקות לסוף הרבע השני, ולא ירד לספסל עד לסיום המשחק. לייקרס נתנה מחצית שנייה של 46:59, והפכה פיגור לניצחון. למחרת, כשהקבוצה טסה מלוס אנג'לס לפורטלנד, הוא שיחק - לראשונה מזה שנים - את כל 48 הדקות. והיום, במשחק קשה, פיסי ומהיר מול גולדן סטייט, הוא ירד לספסל לראשונה רק 3 דקות לסוף המשחק. רק אחרי שנפצע. 29 הדקות האחרונות מול ההורנטס, 48 מול פורטלנד ועוד 45 היום - אלו 122 דקות שקובי בראיינט שיחק - ברציפות! אם מישהו ינסה, הוא בטח ימצא עורך דין שיהיה מוכן ללכת לבית משפט עם זה נגד ד'אנטוני, על בסיס של רשלנות פושעת.

כמו כלב שיגמור את כל שק האוכל שלו, עד שתתפוצץ קיבתו וימות. כמו ילד שישתה שוקו או יאכל ממתקים עד שההורים יצטרכו לקחת אותו לשטיפת קיבה. כך גם קובי לא יכול להיות אדון לעצמו כשזה מגיע לעומס הפיסי שהוא לוקח על כתפיו. עד כמה הוא לא משלים עם גילו אפשר לדעת לא רק כי בקיץ האחרון אמר "אני בשיאי", אלא כי רק אתמול, בראיון לרשת תקשורת מקומית, גילה שהוא חושב ש"הגוף שלי מסוגל להחזיק עוד 5 שנים".

עד כדי כך קובי מורעל על המשחק, רוצה להיות שם ולתת את כולו כל הזמן. עד כדי כך הוא חייב מישהו שירסן אותו, אחרת יפגע בעצמו. ד'אנטוני, מאמן שג'יילן רוז אומר עליו שהוא גומר לאנשים קריירות מרוב שהם מתייבשים אצלו על הספסל, הוא האחרון שירחיב את הרוטציה בשביל לשמור על הכוכב שלו. זה מה שקובי רצה, זה מה שהקהל רצה. ד'אנטוני נתן להם את מבוקשם, והיום - אם הפציעה באמת כל כך חמורה - הם כולם שילמו את המחיר.

מה שבטוח, זו חתיכת הזדמנות בשבילו לכתוב עוד פרק גדול באגדה, פרק שהוא כבר שוקד על תיכנונו. כי אם מישהו שחושב שככה ייסגר הספר הזה, הוא כנראה לא שם לב למה שהוא קרא ב-17 השנים האחרונות.

תמיד היה עקב אכילס שלו: קובי נפצע כי אף אחד לא הגביל אותו