״אני קשוח יותר מכולם. אם אני עייף, המוח שלי אומר לי שאני לא עייף. אז אני אהיה בסדר. המוח שלי לא ייתן לי להיות עייף״. לא צריך לשמוע את ג׳ימי באטלר מדבר יותר מחצי דקה כדי לקבל מושג לגבי מי הוא האיש. תחרותיות חסרת פחד, ביטחון עצמי בשמיים והמון, המון קשיחות, מה שהאמריקאים מכנים "grit". אבל גם מידה לא מבוטלת של ניתוק מהמציאות, מישהו שהחדיר את עצמו לאשליה ומסרב לצאת ממנה.
אם באטלר היה טוב כמו שהוא חושב שהוא, אולי האישיות שלו הייתה עוזרת לו להוביל קבוצה לאליפות ולהטיף לשחקנים סביבו מה דרוש כדי לנצח. כפי שבעצמו אמר לחבריו במינסוטה באימון כאשר סופסוף החליט לחזור לקבוצה: ״אתם לא יכולים לנצח בלעדיי״. הוא צודק. אבל אם הוא היה טוב כמו שהוא חושב שהוא, הם אולי היו מנצחים איתו ואולי קבוצות אחרות היו מוכנות לוותר על יותר מכמה בחירות דראפט כדי לצרף אותו (נכון, באטלר מסיים חוזה בסוף העונה. זה לא הפריע לקבוצות להמר על קוואי לנארד, אליו עוד נגיע בהמשך). ואולי מאזנו בסדרות פלייאוף היה מוצלח יותר בשנים האחרונות.
אבל באטלר חי באשליות. העולם הצטמצם לשני קטבים ביותר מדי תחומים, האמצע כמעט שאיננו קיים יותר וכך גם השפה בה אנו משתמשים. באטלר מוגדר בעיני רבים כסופרסטאר בגלל אותה קיצוניות. אלא שאין שום ראייה שתומכת בטענה שהוא אכן כזה. בקושי אפשר לקרוא לו כוכב. מניירות של אחד כזה יש לו, אבל בלי התוכן שיגבה אותן. עונת 2014/15, בה הוכתר לשחקן המשתפר, הייתה תחילת עלייתו של הגארד למעמד המדומה שלו ולכן ראוי לבדוק מה עשה מאז ועד היום. בכ-280 משחקים, הממוצעים של באטלר הם 21.8 נקודות, 5.8 ריבאונדים ו-4.6 אסיסטים ב-37.2 דקות. בחמש העונות האחרונות הוא בשישייה הראשונה בליגה מבחינת דקות ובאף אחת מהן לא נמנה בין עשרת הקלעים המובילים.
אבל רגע, תגידו. מדובר בשחקן דו-כיווני, מהסוג של פול ג׳ורג׳ וקוואי, כזה שלא נמדד לפי אותם פרמטרים כמו מפלצות סטטיסטיות מהזן של ג׳יימס הארדן וראסל ווסטברוק. הערך שלו הרי אמור להיות גדול בגלל שלצד תרומה התקפית נאה הוא עושה לא פחות ואף יותר בצד בו שומרים. אלא שמאז שהגיע לליגה, באטלר מעולם לא נמנה בין עשרת המובילים בדירוג הגנתי, משהו שקוואי עשה ארבע פעמים ברציפות וג׳ורג׳ פעמיים, לפני הפציעה הקשה. רק פעם אחת בחמש העונות האחרונות הוא סיים בין 40 הראשונים בקטגוריה הזו. אם מסתכלים בחמש העונות האחרונות רק על שחקנים עם מדד שימוש של 20 אחוז לפחות, ששיחקו 25 דקות ומעלה למשחק, הדירוג נטו של באטלר (יעילות התקפית פחות יעילות הגנתית) מספיק טוב למקום ה-29 מתוך 98 ב-2015, 50 מ-91 ב-2016, 32 מ-86 ב-2017 ו-6 מתוך 94 בעונה שעברה. כלומר, שחקן שכבר העיד על עצמו כשחקן הכי טוב בעולם (לא לציטוט, אבל יותר מפעם אחת) סיים בין 25 הראשונים פעם אחת בקריירה. העונה, אגב, יש 83 שחקנים שבינתיים עונים על הקריטריונים. באטלר כרגע עשירי. מהסוף. ואם צריך גושפנקא מטקסי הפרסים, האיש מעולם לא נבחר אפילו לחמישייה השנייה של העונה, קל וחומר לראשונה.
לא בטוח שזה הוגן לשפוט אותו אך ורק לפי הנתונים האלה. אולי יש בבאטלר ערך סגולי שהופך את השלם לגדול מסך חלקיו, שמשפר את החברים שסביבו ויוצר קבוצה בצלמו - קשוחה, בלתי מתפשרת, מסרבת לקבל לא כתשובה. ובכן, החודשים האחרונים ממחישים שלא. מינסוטה היא אסון מתמשך הרבה לפני שהעבירה לשורותיה את ג׳ימי באקטס משיקגו, כך שאי אפשר להפיל את התיק עליו, אבל הוא בטח לא עזר למצב. מאז הקיץ, כשנודע כי דרש מהטימברוולבס טרייד, הוא מפעיל לחץ סדיר כדי לקבל את מבוקשו. התנהגות פרועה ומזלזלת באימונים, לכלוכים בלתי פוסקים על קרל אנתוני טאונס ואנדרו וויגינס והשיא שהגיע השבוע - שביתה איטלקית על מלא.
באטלר פשוט מחליט על דעת עצמו באילו משחקים יתלבש, בטענה ש״אתם לא יודעים איך מרגיש הגוף שלי״. הוא אפילו לא פעל בסגנון המעט עדין יותר של קוואי מהעונה שעברה, אפוף מסתורין ומעלה תהיות שאולי הוא באמת פצוע והספרס אכן דופקים אותו. לא אצל באטלר, שנראה כמו ה״כוכב״ הכי לא מקצועי בליגה וסוגר שלושה חודשים שקשה להגדיר אותם כמשהו מלבד "מביכים". כל כך מביך. את מינסוטה, את חבריו, אפילו את הליגה, אבל בעיקר את עצמו. כולם מודעים לכמה שמינסוטה מנוהלת רע ועדיין, מעטים אלה שמצדדים בבאטלר בסיפור הזה.
עצלנים או לא, על הכישרון קשה להתווכח. וויגינס וטאונס (צילום: Hannah Foslien/Getty Images)
יכול להיות שהוא צודק, שאנחנו לא יודעים מה באמת קורה בתוך אחד המועדונים היותר שכונתיים בליגה. אבל את ההנאה מהספק נתנו לבאטלר כשדרש לעזוב את שיקגו. את המלחמה הפומבית שהוא מנהל נגד הנהלת הוולבס אפשר לפרש באותה מידה כהתקף זעם של שחקן מפונק, על גבול המגלומן, כמו שאפשר לפרשה כמסע צלב הוגן נגד אלה המנסים לדכא אותו. ואולי אחד מהתרחישים האלה הוא קצת יותר סביר מהשני.
ג׳ימי באטלר הוא הגרוע משני העולמות. מצד אחד, הוא מועצם מתחושת הכוח שיש לשחקנים בעשור האחרון לתפוס את גורלם בידיהם ולוקח אותה לנקודת קיצון. מצד שני, הוא לא משתמש בכוח הזה כדי להנהיג או להוות השראה לצעירים המוכשרים (אפשר להתווכח על הקשיחות והפריכות של טאונס ו/או וויגינס, לא על היכולות). ואולי הגרוע מכל, אין ברזומה שלו, זה שעל המגרש ובוודאי שזה מחוצה לו, שום דבר ש"מרשה" לו להתנהג ככה, כמו סופרסטאר. לא אם ההגדרה לכך כוללת גם קריטריונים של בניית קבוצה כשהוא בבסיס והשפעה על אלה שסביבו. האמת, גם לא אם מסתכלים על סטטיסטיקה והישגים נטו.
משום מה הוא מתנהג ככה, כמו הגרסה הכי גרועה של כוכב, שעיקרה מניירות, פאסון, דאווין, עם תוכן בלתי מספיק מתחת. טרייד או לא טרייד, באטלר יקבל חוזה מקסימום בקיץ מקבוצה אומללה שתהיה בטוחה שאצלה זה יהיה אחרת. עד שגם שם זה יתפוצץ. כי באטלר הוא לא פרנצ׳ייז פלייר ולא כוכב. הוא פשוט שכנע את עצמו שהוא כזה.