מורשת היא דבר חמקמק. אין הגדרה או מונח אחד שמגדירים את מה שאדם משאיר אחריו. יש שיגדירו אותה בתור קשרים עם אנשים, יש שיגדירו אותה בתור הישגים, יש שיגדירו אותה בתור רגעים ספציפיים. אין תשובה נכונה ואין תשובה לא נכונה. לכן נדיר לראות רגעים שבהם אתה מרגיש מורשת מתעצבת מול הפנים שלך, והמשחק של פורטלנד הלילה (בין ראשון לשני) היה כזה. משחק שמגדיר בצורה מושלמת את המורשת של דמיאן לילארד.
הבלייזרס ניצחו 114:131 את יוסטון, אחת מקבוצות ההגנה הגרועות בהיסטוריה של ה-NBA. מצד אחד, זה היה משחק מגניב: לילארד קלע 71 נקודות ב-39 דקות, הפציץ 13 שלשות, הקהל התלהב יחד איתו פעם אחרי פעם. לשמוע את המודה סנטר של הבלייזרס בחצי הראשון, בו קלע 8 שלשות, היה חוויה מדהימה.
מצד שני, זה קצת פול גז בניוטרל. יוסטון קבוצת כדורסל רעה, לילארד לא התמודד עם יותר מדי מאמץ מצד היריבה והבלייזרס שלו במאזן 14:10 ב-24 המשחקים האחרונים, תקופה בה הוא קולע 37.3 נקודות למשחק. הבלייזרס חצי משחק מהמקום העשירי והפליי-אין, אבל מחכה להם לוח משחקים קשה יותר מזה של חלק מהיריבות הישירות.
לכן יש שתי דרכים להסתכל על המשחק הזה. הראשונה היא של שחקן התקפה היסטורי שהצליח לשבור שיאים כאלה ואחרים בנונשלנטיות, השנייה היא של שחקן מזדקן על חוזה גדול מדי (42 מיליון דולר השנה, אופצייה של 63 מיליון בגיל 36). הפער הזה בין הרומנטיקה לפרקטיקה הוא אולי מה שמגדיר את הקריירה של לילארד.
הכל אנשים, אלוהים או ב-details (צילום: Getty)
לילארד אוהב להציג את עצמו כמי שמחובר לפורטלנד ולא "בורח מהקושי", בעידן בו כוכבים רבים חוברים זה לזה בשביל להשיג אליפויות. הוא נשאר בבלייזרס לאורך כל הקריירה ומעמיד מספרים מדהימים, אבל לא מצליח יותר מדי.
לילארד חזר מפציעה קשה לעונה מדהימה של 32.3 נקודות ו-7.2 אסיסטים למשחק, אבל הבלייזרס הולכים לסיים אותה במקום ה-11 במערב. בכל הקריירה, מי שדורג כאחד מ-75 השחקנים הגדולים בכל הזמנים, עבר את הסיבוב הראשון פעמיים. הוא הגיע לגמר המערב פעם אחת וחטף בו סוויפ.
קשה להאשים את לילארד בקשיים של פורטלנד, קבוצה שבמשך שנים קצת דרכה במקום. הוא עבר סיבוב ראשון פעמיים בשלושת העונות הראשונות שלו ופעם אחת לאחר מכן, כשבמשך שנים הבלייזרס שיחקו כדורסל רע שמבוסס על הכישרון האישי שלו ושל סי ג'יי מקולום - שחקן חביב שדומה לו יותר מדי.
לכן, למרות שלילארד לא "בורח מהקושי" ונשאר בפורטלנד כל השנים האלה, הוא נשאר במעין אזור נוחות. האזור של רכזים כמו רוד סטריקלנד שאף פעם לא הובילו קבוצה לאליפות או אפילו שיחקו בקונטנדרית אמיתית, למרות שהוא היה מספיק טוב בשביל להוביל אחת לאורך רוב הקריירה. למרות שהוא בן 32 וההגנה שלו מוטלת בספק, דיים כנראה מספיק טוב בשביל להוביל קונטנדרית גם עכשיו. הוא לא עושה את זה. הוא נשאר בפורטלנד, ובמקום לחפש את הקושי נמצא במעין אזור נוחות. קולע 71 נקודות למשחק בדרך לשום מקום.
כלום לא יעצור אותו (Cameron Browne/NBAE via Getty Images)
בכל זאת, קשה שלא לאהוב את לילארד. ההתייחסות שלו לעצמו כשחקן של מועדון אחד בעידן בו הספורט מבוסס על הכוח של השחקנים מרגשת, ברמה מסוימת, ומזכירה עידן אחר. כשהוא מדבר על הקשר שלו לפורטלנד, בשונה מכמעט כל שחקן NBA אחר, אתה מאמין לו.
"נתתי דם, יזע ודמעות לפורטלנד ולעיר ואני גאה בזה ברמה אחרת. אני עושה משהו בשביל אנשים, אומרים לי מה אני צריך לעשות ואני רוצה להשיג דברים אחרים. להישאר כאן, בבית שלי, לתת ולקבל אהבה מאנשים שאני אוהב. אני לא רוצה לגרום לדברים לקרות בכוח, זה הבית שלי. אני אוהב אותו", אמר לילארד אחרי שחתם על הארכת החוזה. הוא קיבל 250 מיליון דולר ל-5 שנים, מה שכמובן השפיע על ההחלטה, אבל הוא גורם לך להרגיש כאילו יש משהו מעבר.
לילארד אוהב את פורטלנד ובשר מבשרה. הוא היה יכול לחתום על החוזה או על חוזים גדולים אחרים ולדרוש טרייד, הוא היה יכול לעזוב בקיץ בחינם או להגיב במסרים פאסיב-אגרסיביים בתקשורת א-לה לברון ג'יימס בכל רצף הפסדים, אבל הוא לא עושה את זה. קשה להעריך כמה לילארד משמעותי לאנשים בתוך הקהילה שלו מישראל, אבל אפשר להעריך את זה ברמה מסוימת. בטח בעידן שבו סמלים נעלמים בהדרגה מהעולם.
איש מוערך (Alika Jenner/Getty Images)
מעבר לזה, הוא שחקן כדורסל ממש ממש טוב. אלה לא רק 6 הבחירות לחמישיות הליגה השונות ו-7 הבחירות לאול-סטאר, הוא גורם לך להרגיש כאילו הוא מנצח. לילארד לוקח את הכדור, מתחיל לכשף אותו פנימה וסוחב את האנשים שלו לניצחון. אם אתם צריכים לבחור שחקן למשחק בשכונה, בכנות, כמה שחקנים אתם בוחרים קודם?
בתוך הפער הזה נמצא המשחק המדהים של דיים, וכל הקריירה של לילארד שנותן גם השנה מספרים מדהימים בגיל 32. בתוך זכוכית המגדלת של פורטלנד הוא מוביל את הקבוצה לניצחונות ועושה דברים מדהימים, גם אם במקרו ההישגים שלו לא משקפים כמה טוב הוא היה באמת.
וכל זה, כך נראה, לא אכפת לו. לילארד היה יכול לבנות סופר-טים עם איזה קוואי לנארד או קווין דוראנט ולזכות באליפויות לנצח, ואף אחד לא יאשים אותו אם כן יבחר לעבור בסופו של דבר לאחת אחרי עשור בבלייזרס, אבל הוא שונה.
כשתסיימו לקרוא את הכתבה הזאת, ממש בסוף הפסקה, אתם מוזמנים לחזור לתקציר שמופיע שוב מתחת. תקשיבו לקהל בזמן הנקודות של לילארד. ההתלהבות שלהם, לפחות בשביל חבר היכל התהילה העתידי שאף פעם לא הוערך כמו שצריך, שווה יותר מהכל. גם אם זה היה בניצחון על יוסטון החלשה.