כל שחקן פיפ"א מתחיל יודע ש-3:0 זה הפסד טכני. אם חטפת שלוש ולא הספקת לתת אפילו אחד משלך, כנראה פערי הרמות גדולים מדי. לכן הפרש של 3 שערים הוא הפער בין "הפסידה" ל"הובסה" בעולם הכדורגל, ולכן רוב סדרות הכדורסל באירופה הן הטוב מ-5. להפסיד פעם אחת זה עוד בסדר. להפסיד פעמיים עצוב, אבל לא נגמר. הפסדת בפעם השלישית? בום.
- • 03:30, 5SPORT: הלייקרס מארחים את דנבר בפיגור 3:0
ב-NBA זה לא ככה. בליגת הכדורסל הטובה בעולם כל הסדרות הן הטוב מ-7 משחקים, כך שאתה צריך לנצח 4 מ-7 בשביל לעלות שלב. למרות זאת, במשך כל שנות קיומה של הליגה, אף קבוצה לא חזרה מ-3:0. היו 149 קבוצות שהיו בפיגור של 3:0. 135 מתוכן הפסידו במשחק הרביעי או החמישי והודחו, בעוד אף אחת לא הצליחה לנצח את הסדרה. 149:0.
שלוש קבוצות, בהן ניגע בהמשך, הצליחו לחזור מ-3:0 ל-3:3 ולהפסיד דווקא במשחק השביעי, כשהמומנטום בצד שלהן. הפעם היחידה בה זה קרה אחרי הסיבוב השני של הפלייאוף הייתה ב-1951, לפני 72 שנה, וכשהליגה לא הייתה מה שהיא היום. בגמרים האזוריים של 2023 יש לנו שתי קבוצות בפיגור 3:0, הסלטיקס והלייקרס. מה עובר להן בראש? ננסה לענות.
כן רציונלי, לא במקרה
סדרות NBA משוחקות בפורמט של 2:2:1:1:1. הקבוצה עם יתרון הביתיות מארחת את שני המשחקים הראשונים (ואת 5 ו-7, אם יש בהם צורך), השנייה את השאר. לכן ברגע שקבוצה עולה ל-0:3 אז היא ניצחה גם בבית וגם בחוץ, מה שמעיד על עליונות מסוימת ועל התאמות שלא עבדו לצד המנצח, או פשוט על פערי איכות.
בסדרה של פילדלפיה מול ברוקלין השנה, למשל, היו פערי איכות. הנטס היו הקבוצה החלשה ביותר בפלייאוף וחטפו 4:0, כשאמנם רק משחק אחד היה ניצחון בהפרש של 20 נקודות, אך היה ברור מי מכתיבה את הקצב במשחקים. רוב הסוויפים בשנים האחרונות, תכל'ס, היו כאלה: קבוצה אחת כמה רמות מעל השנייה, גם בבית וגם בחוץ.
גם אם אין פערי איכות על הנייר, לסדרות יש את הדינמיקה שלהן. הלייקרס של 2011 הגיעו לסיבוב השני מול דאלאס אחרי 2 אליפויות רצופות ועם יתרון ביתיות, אבל הפסידו את המשחק הראשון בגלל סל אחד (96:94) לאחר שכבר הובילו ב-16 הפרש. הם הצליחו להיות תחרותיים גם במשחק השלישי, בו הפסידו 98:92.
אחרי ההפסד הזה קובי בראיינט אמר שהוא חושב שהלייקרס יעשו היסטוריה וינצחו, ואז הם עלו למשחק הרביעי והפסידו ב-36 נקודות (122:86). זה עוד במקרה של אלופה מכהנת, ושל אחד השחקנים התחרותיים ביותר בהיסטוריה של המשחק, של מאמן ברמה של פיל ג'קסון ושל קבוצה שזכתה בשתי אליפויות רצופות. לא כזאת שנבנתה באמצע העונה או אחת עם מאמן שלישי ב-3 שנים.
למרות זאת, היו מקרים שבהן קבוצות כן האמינו והצליחו להפוך את הפיגור הזה ל"סדרה". האחרון שבהם קרה ממש בשנה שעברה, כשטורונטו חזרה מ-3:0 ל-3:2 מול פילדלפיה והתפרקה במשחק השישי. ברמות הגבוהות, של גמר אזורי ומעלה, ראינו את זה ב-2010 (אורלנדו מול בוסטון) וב-1996 (סיאטל מול שיקגו של ה-72 ניצחונות). בשני המקרים זה לא הספיק - ג'ורדן ניצח את המשחק השישי והביא את האליפות לבולס, בזמן שבוסטון הורידה מעצמה את הלחץ וניצחה בבית את המשחק השישי.
הקטע המעניין הוא שני המקרים בהם קבוצה הובילה 0:3, איבדה את זה ואז ניצחה את המשחק השביעי. דאלאס ב-2003 הייתה פחות מנוסה מהבלייזרס של אז, שהצליחו לגנוב משחק בחוץ ולנצח פעמיים בבית (4 ו-6), בזמן שדנבר של 1994 האמינה בעצמה אחרי שהדיחה את המדורגת ראשונה סיאטל. הכדורסל של אז היה שונה מזה של היום, ובשני המקרים זה היה עניין של אמונה ואולי גם של נאיביות מהצד השני יותר מכדורסל. בכל זאת, גם כשהם הגיעו עם מומנטום בדמות רצף 3 ניצחונות, הם עדיין הפסידו במשחק השביעי. כי כשהלחץ היה שווה על שתי הקבוצות, הפערים הכריעו.
זה אולי ההבדל בין הטוב מ-5 לטוב מ-7. ריאל מדריד, אלופת אירופה הטרייה, חזרה מפיגור 2:0 אחרי שני הפסדי בית ומכות המוניות כל הדרך לזכייה ביורוליג, אבל לא בטוח בכלל שזה היה קורה אם פרטיזן הייתה מנצחת גם בחוץ ואם היא הייתה צריכה לחבר 4 ניצחונות. אמונה עצמית יכולה להביא אותך עד נקודה מסוימת, אבל מתישהו צריך כישרון.
דנבר של 1994. הפגינה אופי (Getty)
בוסטון והלייקרס יצליחו?
גם לסלטיקס וגם ללייקרס לא חסרות קבלות. שני הכוכבים של הלייקרס זכו ביחד באליפות ב-2020, כשהפרנצ'ייז פלייר שלה חזר מפיגור 3:1 בגמר וניצח פעמיים, בחוץ, קבוצה עם רצף של 55 ניצחונות ביתיים. כמה שנים לפני כן הוא מצא את עצמו בפיגור של שש נקודות חצי דקה לסיום ו-3:2 בסדרה, ואיכשהו לקח אליפות. אם יש מישהו בליגה שיכול לחזור מהפיגור הזה, הוא לברון ג'יימס.
זאת אולי הגישה הבריאה ביותר, ולא מקרי שהיא מגיעה מהצד של לברון. "אני רוצה לעשות היסטוריה, כמובן. זה הדבר היחיד שאני חושב עליו. "נעלה וננסה לנצח משחק אחד כל פעם. אלה 4 סדרות של משחק אחד בשבילנו". דרווין האם, מאמן הלייקרס, אמר ש"כל עוד הם לא הגיעו למשחק הרביעי עדיין יש לנו סיכוי".
בסוף ספורטאי חייב להאמין שיש לו סיכוי לנצח בשביל שמשחק יהיה תחרותי, בטח ובטח ברמות האלה. במקרה של ג'יימס ספציפית הוא אולי מאמין בעצמו קצת יותר מדי, מה שמתבטא ב-3 מ-19 מהשלוש בגמר המערב ו-24.2% עגום מחוץ לקשת בפלייאוף 2023. זה רלוונטי גם במקרה של האם, שמתעקש להשאיר את ג'ארד ונדרבליט בחמישייה ואת דיאנג'לו ראסל ברוטציה.
בהתחשב בכך שהם היו מרחק סל מדנבר דקה לסוף המשחק הראשון, הפסידו ב-5 בלבד במשחק השני ועכשיו בבית, יש להם סיכוי לא רע לנצח את המשחק הרביעי. דנבר כנראה לא תקלע שוב ב-17 מ-41 מהשלוש בלוס אנג'לס. למרות זאת, קשה להאמין שהלייקרס יצליחו לנצח משחק בחוץ. בטח בהתחשב בפערי הגילאים והטיסות התכופות, ובעיקר תתחשב בזה שדנבר פשוט קבוצת כדורסל הרבה יותר טובה.
בוסטון, מהצד השני, חזרה מפיגור 3:2 מול פילדלפיה השנה והדיחה אלופה מכהנת, מילווקי באקס 2021, לאחר שפיגרה ב-3:2. יש לסלטיקס את יתרון הביתיות מול מיאמי, כך שניצחון במשחק הרביעי יביא אותם עם מעט מומנטום למשחק החמישי בבית, והם כבר ניצחו את ההיט במשחק שביעי בשנה שעברה.
טייטום. נראה שבור במשחק השלישי (Getty)
אבל בהתחשב במה שראינו מהם במשחק השלישי, קשה מאוד לראות את זה קורה. בוסטון נראתה כבויה מנטלית ופשוט לא שם מול יום קליעה חריג של ההיט, ששלטה מהרבע הראשון וניצחה במשחק מאוד רגוע של ג'ימי באטלר (5 מ-13 מהשדה ב-31 דקות). אחרי שהם כבר הובילו ביתרון דו ספרתי בבית במשחק השני והפסידו, קשה לראות איך זה לא מסתיים בסוויפ.
ג'יילן בראון, בסדרה רעה, נשמע מיואש: "זה מאכזב. אכזבנו את כל האוהדים, את עצמנו ואת כל בוסטון. אנחנו יכולים להאשים אחד את השני, אבל זה פשוט מביך. זה מרגיש כאילו מיאמי משחקת מעל הרמה שלה".
אל הורפורד ניסה להישאר תחרותי: "אנחנו עדיין בועטים ועדיין משחקים. זה לא נגמר ונלחם עד הסוף". הסלטיקס יכולים להתנחם בזה שקבוצה אחרת מהעיר, הרד סוקס, הצליחה לחזור מפיגור 3:0 מול היאנקיז ולזכות בוורלד סירייס, אבל אז הם יכולים להסתכל על דף הסטטיסטיקה ולראות שאותו הורפורד עם 7 מ-19 מהשדה בסדרה.
זה, אולי, בדיוק הפער. הרצון להיות הכי תחרותיים שאפשר ולהלחם עד הסוף עומד בבסיס התפיסה של הספורט, אבל בסוף אם הגעת לפיגור 3:0, זה כנראה מול קבוצה טובה יותר וחזקה יותר ברמה המנטלית. כשהסלטיקס הושפלו ככה ועולים למשחק קריטי מבחינתם בחוץ, אחרי שהם לא היו טובים במיוחד עד עכשיו, קשה לראות אותם מנצחים.
גם אם הם בטוחים שהם מאמינים בעצמם, למציאות יש תוכניות אחרות וזה לפני שדיברנו על כל הקטע של לעצור את ג'ימי באטלר ואת ניקולה יוקיץ'. אבל הם חייבים להאמין, וגם אנחנו כאוהדים חייבים להאמין. כי אם באמת אין סיכוי, בשביל מה אנחנו קמים ב-3 וחצי בבוקר?