לוני ווקר חזר ל-NBA - או לפחות כך הוא מקווה. אקס מכבי תל אביב הוכרז היום באופן רשמי כנבחן במדי דנבר נאגטס, כאשר בשבועות הקרובים יהיה מוכרח להרשים את המועדון על מנת להשיג חוזה מובטח לקראת עונת 2026/2027. בינתיים, הגארד הגיע למסיבת עיתונאים במדי קבוצתו החדשה, והתייחס גם לתקופה באירופה.
"אני רציתי לחזור ל-NBA, רציתי לחזור לפרקט פה", אמר, "אמרתי לסוכן שלי שכל מה שאני מחפש זה הזדמנות. להגיע לדנבר מרגיש כמו סגירת מעגל בשבילי, ואני מאוד שמח על זה. אני מאוד נרגש - אני משחק כדורסל כבר הרבה מאוד זמן, הייתה לי הזדמנות להגיע לאירופה ולהוכיח את עצמי. מבחינה מנטלית, רוחנית ורגשית - זה הזמן המושלם בשבילי עכשיו".
“רציתי לחזור לפה“ (אלן שיבר)
כשנשאל במה השתפר בצורה המשמעותית ביותר מאז הפעם הקודמת שלו ב-NBA: "קצת מהכל - קליעה, הגנה, חוכמת משחק, ניהול משחק... אני חושב שבכל עונה הוספתי משהו. הדבר הכי חשוב שלמדתי הוא להיות שחקן מנצח. תמיד הכירו אותי כסקורר, דברים שבאים לי בטבעיות, אבל מה קורה כשאתה לא מצליח לקלוע? איך אתה עדיין משפיע על המשחק כדי לנצח? ניצחון זה הדבר הכי חשוב במשחק שלנו, ועכשיו אני עדיין עושה צעדים בכל מה שקשור לריבאונד התקפה, לצלול לפרקט, ולעשות את העבודה השחורה".
"ה-DNA של דנבר הוא ניצחון - מאז שהייתי בליגה זו תמיד הייתה קבוצה חסרת אגו, אתה מסתכל על השחקנים שכאן - אין כאן אגו וכולם רוצים לנצח", אמר, "אני חושב שרבים מאיתנו, כולל אותי, מנסים להבטיח את זה שאנחנו נגיע בכושר טוב. אעשה כל מה שהקבוצה צריכה ממני - זו העונה הראשונה שלי בחזרה ל-NBA, אני לא מגיע כדי להוכיח כלום - אני רק רוצה להיות שחקן מנצח. אעשה כל מה שאדרש, אקריב את מה שצריך בכל יום. יש לי מוסר עבודה, אנסה להיות הראשון באולם בכל פעם".
כשנשאל מה למד על עצמו לאחר שנפלט מה-NBA והגיע לאירופה, אמר: "לשחק באירופה הייתה ברכה בשבילי. לשחק את המשחק הזה זה ברכה. מה שלמדתי הוא שאני חתיכת שחקן, אני לא אסתיר את זה יותר, לא אהיה צנוע לגבי זה ולא אחביא את זה - אני יודע למה אני מסוגל, יש בי המון אש, ואני עוד לפני הפריים שלי - אני רק בן 27. למדתי כל כך הרבה כמקצוען. עברתי הכל ואני עדיין עומד. ההזדמנות לחזור לליגה, ובתקווה להיות חלק מדנבר, מראה מי אני. אני אמשיך להלחם עד הסוף".
"באירופה אם אתה מפסיד משחק או שניים, אתה עלול למצוא את עצמך מפוטר", טען, "יכול להיות שתקבל את המשכורת שלך באיחור או משהו. רמת הציפיות מופרזת, כל משחק נחשב, הפוזשנים כבדים הרבה יותר - הגישה שלהם מבחינת IQ היא רמה אחרת. אתה לא רוצה לפספס הזדמנות, התשוקה היא במקום הראשון. אם אתה מפסיד כמה משחקים... לא אגיד שזה קשוח, אבל זה מרגיש שכל משחק הוא משחק פלייאוף. ב-NBA אתה מרגיש כמו פרימדונה, באירופה זה לא ככה - כל משחק חשוב, כל משחק כבד יותר. צריך להבין שכל דבר נחשב ואתה צריך להיות מחויב עד הסוף לא רק בשבילך, גם בשביל חבריך".
לסיכום נזכר ואמר: "באירופה בפעם הראשונה הייתי צריך להסתכל על עצמי במראה ולהבין במה אני צריך להשתפר ולהתבגר. מה פספסתי בדרך. נהייתי מאוד קרוב לאלוהים, האמונה שלי התחזקה, והפכתי לבן אדם טוב יותר מבחינה אישית וקולקטיבית. למדתי המון, ואני חושב שאני מוכן".