יורוליג 2019/2020
קבוצה מש’ נצ’ הפסד הפרש
1 אנדולו אפס 28 24 4 266
2 ריאל מדריד 28 22 6 206
3 ברצלונה 28 22 6 164
4 צסק"א מוסקבה 28 19 9 180
5 מכבי ת"א 28 19 9 127
6 פנאתינייקוס 28 14 14 -2
7 חימקי מוסקבה 28 13 15 13
8 פנרבחצ'ה 28 13 15 -35
9 ז'לגיריס קובנה 28 12 16 71
10 ולנסיה 28 12 16 -21
11 אולימפיאקוס 28 12 16 -39
12 מילאנו 28 12 16 -73
13 באסקוניה 28 12 16 -96
14 הכוכב האדום 28 11 17 -29
15 וילרבאן 28 10 18 -211
16 אלבה ברלין 28 9 19 -119
17 באיירן מינכן 28 8 20 -217
18 זניט 28 8 20 -185

מחלום למציאות: דני אבדיה מוכן מתמיד לדראפט 2020

בדראפט שלא משופע בכישרונות גדולים, וכשיריביו לצמרת מתמודדים עם פציעות וירידה ביכולת, דני אבדיה לא מפסיק להשתפר, והפך לחלק בלתי נפרד מהרוטציה של ספרופולוס במכבי תל אביב. האם זה עוד יכול להיגמר בבחירת טופ 3? התסריט הוורוד של הפרוספקט

אלון אמסלם
אלון אמסלם  21.02.20 - 18:27
תחילת כתבה

דמיינו לרגע את הסיטואציה הבאה: מכבי תל אביב מגיעה לפלייאוף של היורוליג, מנצחת ברבע הגמר את צסק"א מוסקבה בסדרה שתיזכר לדורות - ועולה לפיינל פור. האוהדים כבר שולפים את בגדי הים מהארון לקראת החגיגות בכיכר רבין ורק יאניס ספרופולוס עדיין מוטרד משאלה אחת - איך נמנעים ממגפת פציעות נוספת?

בחצי הגמר מכבי שורדת מותחן מול פנאתינייקוס, שהדהימה את ריאל מדריד ברבע, ובמשחק הגמר היא פוגשת את הלהיט של אירופה - אנדולו אפס. בגלל טראומת הפציעות, ספרופולוס מגיע עד קצה הספסל ואפילו סנדי כהן השלישי מקבל נתח מהדקות, אבל להפתעת כולם זה עובד ומכבי מחזיקה מעמד עד הפוזשן האחרון. סקוטי ווילבקין מקבל את הכדור, ארגין עתמאן קורא לדאבל-אפ ובלית ברירה הכוכב הצהוב מוסר דווקא לשחקן הכי צעיר על המגרש - דני אבדיה. והכישרון הצעיר, זה שגרם ללא מעט גבות להתרומם בתחילת השנה, מוצא את עצמו לבדו לשלשה פנויה שתכריע את גורל העונה של מכבי ת"א.

נעצור ונחזור רגע לאבדיה של תחילת העונה: שחקן צעיר עם המון פוטנציאל שהבריק פה ושם, אבל בשאר הזמן בעיקר שימש טרף קל להגנות היריבות. בזמנו, סביר להניח שרוב אוהדי מכבי היו מהמרים שאבדיה יחטיא את הכדור האחרון, אבל אבדיה ההוא התבגר הרבה יותר מהר ממה שציפינו. בפנטזיה שלנו, אבדיה המשודרג מקבל את הכדור האחרון, מרים שלשה בלי למצמץ ושולח את אוהדי מכבי ת"א לחגוג במזרקה בפעם השביעית אי פעם.

נשמע כמו סצנה מסרט, לא? תסריט שבהמשכו עיתוני הבוקר מגדילים ומהללים את "העילוי הגדול של ישראל", והמנייה של אבדיה מתחילה לעלות. עובר חודש, עוברים חודשיים ומגיע יוני הגדול. כמצופה, אבדיה מוזמן ל"גרין רום" - אבל בניגוד לציפיות, אדם סילבר קורא לו לבמה כבחירת טופ 3 בדראפט. נכון, מדובר בפרי דמיונו של כותב שורות אלה - וגם אם זה באמת יקרה, חובת ההוכחה על אבדיה (ראה ערך דראגן בנדר) - אבל הסנריו הזה דווקא לא מופרך כמו שאתם חושבים. למה? הסיבות לפניכם.

נופלים כמו זבובים: הצד של היריבים
צריך לומר את האמת, דראפט 2020 לא משופע בהמון כוכבים. אין איזה לוקה דונצ'יץ' או דיאנדרה אייטון באופק, וזה גורם ללא מעט תנודות בצמרת לעומת שנים עברו. יותר מזה, ייתכן שזה אפילו יהיה אחד הדראפטים הלא צפויים של השנים האחרונות. קחו למשל את הכוכב העולה של אובורן, איזק אוקורו. שם קצת פחות מוכר לחובבי הז'אנר, אבל כזה שעשה בפחות משנה קפיצה מטאורית מהבחירה ה-36 בתחזיות המוקדמות לבחירת טופ חמש במוקים האחרונים. 

ובזמן שאוקורו נמצא בנסיקה, אחרים מאבדים גובה: קול אנטוני - שהיה עד לא מזמן בחירת טופ חמש אופציונאלית - קרע את המיניסקוס, מיעט לשחק במכללות ומיד צנח בתחזיות. גם לאמלו בול, שבתקופתו באוסטרליה נכלל בדיון על הבחירה הראשונה ועל תואר השחקן המסקרן ביותר בדראפט, שב לארה"ב בעקבות רגישות בכף הרגל וכנראה לא יחזור לשחק עד לסיום העונה.

לא מספיק לכם? אר ג'יי המפטון, שהדהים את אמריקה בתחילת העונה והעדיף את הכדורסל באוסטרליה על המכללות, חזר גם כן לארה"ב כדי לפנות זמן לתהליך ההחלמה מפציעה בירך. ואפילו ג'יימס וייסמן, עוד אחד שהיה בחירת טופ שלוש בפוטנציה, בחר לעזוב את מכללת ממפיס ולהתרכז בהכנות לדראפט - דבר שאולי לא יפגע משמעותית בהיותו בחירת לוטרי, אבל בהחלט ייתן לאחרים כמו אבדיה הזדמנות לשפר עמדות.

וכך, בשקט בשקט, נוצרה סיטואציה לא אופיינית: ככל שאנחנו מתקרבים יותר לטורנירים שייפתחו את הדראפט, כך הערפל סביב הבחירות הראשונות הופך סמיך יותר. תאשימו את הפציעות או את הכישרון הדל, אבל אנחנו הישראלים יכולים רק להרוויח מזה. למעשה, ייתכן שקבוצות יעדיפו שלא להנחית את ה"מועמדים המובילים", רק כדי להימנע מתשלום חוזה מובטח לשחקן שאולי לא תהיה לו השפעה כזו גדולה על הסגל. וזה רבותיי, מקפיץ את המנייה של אבדיה בכמה סנטים נוספים.

מגולם לפרפר: הצד של אבדיה
בעוד יריביו למאבקי המיקום מתחילים לאבד את המומנטום, אבדיה עובר תהליך הפוך. אם בתחילת העונה, אחרי הקיץ החלומי עם נבחרת העתודה, הקרדיט של אבדיה ביורוליג היה די מצומצם והתחושה הייתה שספרופולוס רואה בו "נטל", אזי שעכשיו, רגע לפני המאני טיים של העונה, הוא הפך לחלק בלתי נפרד מהרוטציה של המאמן היווני.

בואו ניתן למספרים לדבר: בשלושת משחקי היורוליג הראשונים, אבדיה צבר 29 דקות בלבד והתרומה הייתה בהתאם. שתי נקודות, ארבעה ריבאונדים ורק שתי נקודות מדד - נתון שאבדיה הנוכחי היה מעדיף להסתיר. במחזור שלאחר מכן, אבדיה קיבל הזדמנות ראשונה על חשבונה של ולנסיה, אבל חוסר הביטחון נתן את אותותיו והיהלום חווה ירידה נוספת, שהסתכמה ב-13 דקות בשני המשחקים הבאים. למעשה, ב-13 המשחקים הראשונים של העונה אבדיה צבר בסך הכל 20 נקודות במדד היעילות במספר דקות מוגבל. אבל אז, הגיעה מכת הפציעות.

עומרי כספי פינה את מקומו ראשון, אחריו ג'ון די ונייט וולטרס, לאחר מכן טאריק בלאק ובסוף יובל זוסמן - והפעם, למאמן היווני לא נותרה ברירה אלא להוציא מאבדיה את המיטב. והמספרים? קפצו באורח פלא. זה התחיל עם 32 נקודות במדד היעילות במחזורים 14-16, נמשך עם שיא דקות (23) דווקא מול אנדולו אפס, והתפוצץ בשני המחזורים האחרונים - כשאבדיה שיפר את שיא הקריירה שלו פעמיים (11 ו-13). במצטבר, אבדיה שיפר את ממוצע הנקודות שלו ל-3.9, ועוד יותר חשוב מכך, אחרי 22 משחקי יורוליג - הוא מקבל מספר דו ספרתי של דקות למשחק (13.2).

אבל עד כמה זה משפיע על מאבקי הדראפט? בעונה כזו - כשיריביו של אבדיה מתנדנדים בגלל פציעות, ירידה ביכולת או החלטות כאלה ואחרות - כל משחק, בטח בבמה גדולה כמו היורוליג, יכול להשפיע על המיקום. האמירה הזו, מעוררת אנטגוניזם בישראלי המצוי ככל שתהיה, תופסת נפח גדול עוד יותר בהתחשב בשיפור של הפרוספקט הצהוב - שכן בעונת פיינל פור פוטנציאלית, כשהכל מתחבר למכבי ואבדיה באמת מקבל את הקרדיט, משחק או שניים טובים ברגעי השיא יכולים לעשות ההבדל. ועד שזה יקרה, לנו נותר רק להמשיך ולפנטז על יוני הגדול.