היא אמנם הסתיימה בטרם עת, אבל אין ספק שזו הייתה עונת יורוליג מרגשת במיוחד לחובבי הז'אנר. מכבי ת"א חזרה לקדמת הבמה, אנדולו אפס דרסה כל מה שזז והכדורסל, אולי בהתחשב בנהירת שחקני ה-NBA לאירופה, הפך שמח יותר. אבל לצערנו הוכתרה אלופה כבר במאי, ולא קוראים לה ריאל מדריד או ברצלונה - אלא נגיף הקורונה.
ועדיין, אי אפשר להתחיל את הקיץ ככה - בלי לסכם, אפילו במקצת, את העונה שעברה עלינו לטובה. אז מה היה לנו? בראש ובראשונה, היה לנו את שיין לארקין, שנה שנייה ברציפות. עם מדד היעילות הגבוה ביותר מאז ארווידאס סאבוניס ב-2004 (25.8), שלל שיאים נוספים והמקום הראשון - כוכב אנדולו בהחלט ראוי לזכות בתואר ה-MVP.
הוא חצה פעמיים את רף ה-40 נקודות (49 מול באיירן מינכן, 40 מול אולימפיאקוס), קלע פעמיים עשר שלשות (שיא יורוליג) ונבחר חמש פעמים ל-MVP השבועי - כש-22.2 נקודות במשחק מעטרות את לוח הסטטיסטיקה שלו, לצד 50.9% מחוץ לקשת (!). למעשה, אם היה ממשיך בקצב הזה, לארקין היה הופך לשחקן הראשון בתולדות היורוליג שקלע במעל 50% בעונה שלמה (ב-173 ניסיונות).
אבל לארקין לא לבד, שכן גם ניק קלאת'ס רשם עונת שיא - הרי, לא סתם כחצי אירופה רודפת אחריו כעת. קלאת'ס היה בקצב שבירת שיאו האישי, כשצבר 255 אסיסטים (31 פחות משיאו); הוא החזיק ב-9.2 אסיסטים למשחק - הממוצע הטוב בהיסטוריה; ואם היה ממשיך כך, ייתכן שהיה שובר את שיא הדאבל-דאבלים בעונה שעומד על 16 (לו היו 13). למעשה, חסרים עשרה כאלה כדי לטפס למקום הראשון בכל הזמנים.
ומה עם הצד ההגנתי? גם שם יש נציגות מעניינת. וולטר טבארס, שחסם העונה 61 זריקות בסך הכל, היה רחוק שש חסימות משיא כל הזמנים ביורוליג ששייך לאקפה אודו (68 חסימות ב-16/17).
באשר למכבי ת"א, זו הייתה עונה בעיקר הגנתית - אבל כזו שהחזירה את כח ההרתעה להיכל. בצד ההתקפי, היה לה כלי אחד משמעותי שלא היה לאף אחת אחרת, ושמו סקוטי ווילבקין. לכוכב הצהוב היה סיכוי די טוב לנפץ את שיא השלשות של אלכסיי שבד, שעומד על 107 שלשות בעונה. ווילבקין קלע אמנם 90 שלשות, אך היו עוד שישה משחקים ופלייאוף - כאשר השחקן היחיד שיכול היה למנוע ממנו את הפסגה, הוא שיין לארקין - שקלע רק שתי שלשות פחות.