יורוליג 2020/2021
קבוצה מש’ נצ’ הפסד הפרש
1 ז'לגיריס 6 5 1 34
2 ברצלונה 6 5 1 19
3 באיירן מינכן 6 4 2 13
4 מילאנו 4 3 1 11
5 ולנסיה 5 3 2 16
6 פנרבחצ'ה 6 3 3 15
7 אולימפיאקוס 6 3 3 9
8 צסק"א מוסקבה 6 3 3 2-
9 זניט סנט פטרסבורג 2 2 0 8
10 באסקוניה 4 2 2 12
11 פנאתינייקוס 4 2 2 9
12 אנדולו אפס 5 2 3 3-
13 הכוכב האדום בלגרד 5 2 3 9-
14 מכבי תל אביב 6 2 4 13-
15 ריאל מדריד 6 2 4 17-
16 אלבה ברלין 4 1 3 41-
17 חימקי מוסקבה 6 1 5 36-
18 וילרבאן 3 0 3 25-

פרוייקט צמרת: דירוג העוצמה של היורוליג, חלק ב'

הסוס השחור, חשיבותה של המסורת, הענקית שמחכה לתשובות מעבר לים ואיפה מדורגת מכבי ת"א החדשה? רגע לפני שעונת היורוליג יוצאת לדרך, החלק השני של דירוג העוצמה

עודד הלפרין
עודד הלפרין  01.10.20 - 16:28
תחילת כתבה

לייצר מדד עוצמה לליגה בפתיחת העונה, כל ליגה, זאת תמיד משימה קשה – קבוצות בונות עצמן מחדש, מחליפות מאמנים ושיטות משחק ומאתגר לחזות בסוף ספטמבר מה אמור לקרות אי שם באמצע מאי. השנה, בצל מגפת הקורונה – המשימה הזאת הופכת לכמעט בלתי אפשרית כי לתוך המשוואה נוסף עוד נעלם, שכרגע מוקדם מדי לדעת מה תהיה השפעתו על המועדונים, המפעל ובכלל הספורט הבינלאומי בשנה הקרובה.

ובכל זאת, היורוליג הוא מפעל הכדורסל המשמעותי ביותר שיש לנו באירופה, ושמונה עשרה קבוצות עשו את המקסימום האפשרי בתוך מינימום האמצעים כדי להרים סגלים חזקים ככל האפשר, ומבחינתן להתכונן לעונה, כאילו היה מדובר בעונה רגילה. אז אם המועדונים מנסים לשדר עסקים כרגיל, גם אנחנו נזרום איתם וננסה לתת מדד מסויים לעוצמת הקבוצות, רגע לפני הג'אמפ בול.

לצורך ההשוואה, החלטתי לחלק את קבוצות היורוליג ל-4 דרגים, כל דרג אמור לסמל את מקומה של הקבוצה, בהתאם לשאר השדה ועוצמת הדרגים האחרים. חלק ב': דרגים 1 ו-2.

הדרג השני – "פלייאוף, לפחות"
חימקי מוסקבה, מילאנו, פנרבחצ'ה, מכבי ת"א, פנאתינייקוס, ולנסיה
חימקי מוסקבה
כוכבים – יש. המשכיות – יש. רכש מרשים – יש. גרג מונרו הגיע מבאיירן, אריק מקולום הונחת מקאזאן, ג'ורדן מיקי חזר למוסקבה אחרי גלות של שנה במדריד. והם מצטרפים לשבד, ירבקו, דווין בוקר, טימה, ברטאנס, יוביץ' ועוד ועוד. לכאורה, אין סיבה שזה לא יצליח. בפועל – אנחנו אומרים את זה על חימקי כל שנה, וכל שנה מתנצלים על התחזיות המחמיאות. נדמה שיש לקבוצה של קורטינייטיס הכל – קו חוץ קטלני, אפילו בדקות ששבד ינוח, קו פנים אימתני עם שלושה סנטרים שהראו מה הם שווים ברמת היורוליג, וגם עומק בלתי מבוטל על כל עמדה, דבר שיכול להתברר כחשוב בעונת קורונה לא פשוטה שמצפה לנו.

בשנה שעברה, עם סגל פחות טוב, חימקי הייתה במאבק על המקום השמיני עד שהעונה הופסקה. גם העונה היא צריכה לאיים על אותו איזור, אבל עם כל היתרונות שיש בסגל רחב ומלא כוכבים כמו זה, יצטרך קורטינייטיס להתמודד עם מאבקי אגו הפנימיים והציפיות העצומות, שני דברים שלא הוא, ולא מאמני עבר אחרים בחימקי, הצליחו באמת להתמודד איתם ברמת היורוליג.

מילאנו
נתחיל מהסוף – מדובר בקבוצת פיינל פור. אם נוריד את שם הקבוצה מהמשוואה, ונדבר רק על הסגל שכולל בין היתר את קייל היינס, מלקולם דילייני, ג'יג'י דאטומה וסרחיו רודריגס, ובראשם עומד אטורה מסינה, ברור לכולם שהקבוצה הזאת נבנתה כדי ללכת הכי רחוק שיש ביורוליג. אבל. אם לוקחים בחשבון שאכן מדובר במילאנו, קבוצה שהצליחה להיכשל בכל דרך אפשרית ובכל סגל אפשרי בהעפלה לפלייאוף בשנים האחרונות, ואת הפיינל פור היא בכלל כבר לא זוכרת, אז נצנן מראש את ההתלהבות ונסגור על שמונה האחרונות לשם ההתחלה. העניין עם מילאנו הוא שמדובר בפרוייקט עם תאריך תפוגה קצר. רוב השחקנים הבכירים שהזכרתי מצויים כבר בשנות ה-30 שלהם ומי שהביא אותם למילאנו, רוצה הצלחה עכשיו ובכל מחיר. אז אם השנה זה לא יקרה, אז אימתי?

פנרבחצ'ה
התחזיות המוקדמות על פנרבחצ'ה בימים שאחרי אובראדוביץ' היו תחזיות קודרות של התפרקות טוטאלית כלכלית ומקצועית. לדעתי, עוד לפני פתיחת העונה ביורוליג, אפשר להפריך כרגע את אותן טענות. אז נכון, היא פחות נוצצת מבעבר, אבל השאיפות לטופ עדיין שם, וגם יש על מה להתבסס. קודם כל, ההצהרה הראשונית הייתה עם החתמתו של איגור קוקושקוב – המאמן שהביא לסלובניה את אליפות אירופה (עם עזרה מינורית מדראגיץ' ודונצ'יץ'), ולאחר מכן הפך לאירופי  הראשון שמאמן ב-NBA (גם אם הניסוי לא ממש הצליח). אין לו ניסיון רב בכדורסל האירופי, אבל מדובר במאמן יצירתי ומעניין, שלא בא בזול, ומשלב את היסודות הסרביים עם מה שלמד בכדורסל האמריקאי.

באמתחתו של קוקושקוב יהיו כמה שרידים מפנר הגדולה ובראשם דה קולו ויאן וסלי. עם זאת, לפחות בנוגע לצ'כי, עדיין לא ברורה האם נקבל את אותו כוכב יורוליג מלפני שנתיים או את הגרסא הדהויה והפצועה של העונה שעברה. יחד איתם לורנזו בראון, שמסתמן כאיש המוביל בעמדת הגארד, אולאנובאס ובארתל, שעוזבים לראשונה את המדינה בה נולדו וגדלו כשחקני כדורסל לטובת פנר החדשה. ויש גם מומחה מטווח ארוך (ג'ארל אדי) ועוד שניים שהוכיחו עצמם במסגרות המשניות של הכדורסל האירופי (ג'וני המילטון ודיישון פייר). אולי זה רק אני, אבל בתחושת הבטן, פנרבחצ'ה הזאת עוד תפתיע אותנו.

מכבי ת"א
ישנם אנשים שיכולים לנתח את השינויים במכבי ת"א טוב יותר ממני (ע"ע טורו האחרון של שי האוזמן על דראגן בנדר), אבל באופן כללי, הצליחו הצהובים להחזיר את רוב השחקנים שתרמו לעונה המצוינת של מכבי ביורוליג. מה בכל זאת השתנה? סנטר מחליף מעניין מאוד (אנטה  ז'יז'יץ'), רכז מחליף שמחפש במה (כריס ג'ונס), שינוי קונספציה (לפחות כרגע) בעמדה מספר 4, ועזיבתו של דני אבדיה (שהחל לתרום באמת רק בחצי השני של עונת היורוליג).

יחסית לחששות ולבעיות הכלכליות המוצהרות ע"י ראשי מכבי ת"א, מצב הקבוצה מבחינה מקצועית מסתמן כשפיר. כי ברמת ההיגיון אם ווילבקין, דורסי, האנטר, בראיינט, זוסמן וקאלוירו נשארו, ואולי בשלב מסויים גם נזכה לראות שוב את עמרי כספי על הפרקט, למה שהקבוצה הזאת לא תצליח להישאר בתמונת הפלייאוף, כמו שעשתה לאורך כל השנה שעברה?

פנאתינייקוס
גם כאן, ברשותכם, נתחיל מהסוף. פנאתינייקוס לא שייכת לקבוצת הדירוג הזאת באמת. אז למה היא כאן? כי מדובר בהפך הגמור ממילאנו, שהוזכרה כאן קודם לכן. פאו נמצאת ב-8 האחרונות של היורוליג ברצף מאז עונת 10/11, ומסורת של הצלחות זה נדבך משמעותי בחייו של כל מועדון. עם כל זה, כרגע מדובר בעדר ללא רועה. עזיבתו של קלאתיס השאירה חור שכמוהו לא זוכרים באואקה, ולא בטוח שגם ארבעה שחקנים – פייר ג'קסון, מרכוס פוסטר, נמניה נדוביץ' והווארד סנט רוס, יכולים למלא אותו יחדיו.

כישרון לא חסר בפנאתינייקוס, אבל זאת קבוצה שמחפשת זהות. יחד עם מאמן חדש, יורוגוס וובוראס שמקבל פרמיירה מאתגרת על הקווים, בעלים שמאיים בעזיבה כל שני וחמישי, ושדרה ניהולית יותר מרגשת מכל שחקני הסגל יחדיו (דיאמנטידיס ואלברטיס), חוסר היציבות מורגש באתונה יותר אפילו מבדרך כלל. המילים "בנייה מחדש" או "עונה פיננסית" לא באמת נמצאות בלכסיקון של אוהדי פאו, ולא משנה אם יהיו ביציעים או מחוץ לאולם. במקרה של כישלון מקצועי, אפשר להיות בטוחים שקולם ישמע.

ולנסיה
ההימור שלי על הסוס השחור של עונת היורוליג הנוכחית. גם ללא הסכם ארוך טווח עם היורוליג, הכניסו השנה בולנסיה את היד עמוק לכיס, לפחות במונחי ולנסיה. הפיצוי על שחרורו של אבאלדה לריאל מדריד נתן מרווח נשימה, כך שולנסיה הצליחה לגייס לשורותיה את דרק וויליאמס, ניקולה קליניץ', קלמן פרפרליץ' ומרטין הרמנסון. הרבה שנים לא נחת בולנסיה שם גדול כמו וויליאמס, רק שבניגוד למה שחשבנו שהגיע לאירופה,
האגו נשאר בארה"ב, ובשנתיים שלו בבאיירן ופנרבחצ'ה, גם אם לא הצליח להוביל להצלחות, הוא מקבל רק מחמאות על התרומה המקצועית והחברתית, מה שמתאים בול למועדון כמו ולנסיה.

קליניץ' סבל מפציעות בשנה שעברה, ויחד עם ההידרדות של פנרבחצ'ה, המנייה שלו בכדורסל האירופי צללה. זה לא אומר שהוא לא שחקן כדורסל טוב, ובעיקר, לא גורע מהניסיון שיש לו במשחקים חשובים ובצמתים בתוך העונה שולנסיה תצטרך לצלוח. גם פרפרליץ' והרמנסון, מסתדרים יופי בתוך הקונספציה של ולנסיה לקחת שחקנים בקנה המידה הבינוני של הכדורסל באירופה, ולתת להם את ה"פוש" הקטן כלפי מעלה, בעיקר הדברים אמורים על פרפרליץ', שלקח צעד אחורה אחרי מעבר מוקדם מדי לריאל מדריד והציג את היכולות שלו בעונה שעברה בבדאלונה.

וכאשר סביב הרכש המסקרן הזה ניצבים בויאן דובלביץ', ואן רוסום, מייק טובי, ואניה מרינקוביץ', לואיס לאברי וגם ויווס, סאסטרה וסן אמטריו הבלתי נגמר, ולנסיה לא מרגישה כמו קבוצת יורוקאפ יותר, אלא ככזאת שנתלית על אילנות גבוהים בהרבה.

#####

הדרג הראשון – "אנחנו קבוצת פיינל פור"
אנאדולו אפס, צסק"א מוסקבה, ריאל מדריד, ברצלונה
אנאדולו אפס
לפני שנתחיל, בוא נעשה סדר ברשימת השחקנים הנכנסים לקבוצה הטורקית. והנה, סיימנו. בצעד יוצא דופן, אפילו בתקופה יוצאת דופן שכזאת שאנחנו חווים, באנאדולו אפס החליטו, לפחות בינתיים, לא להביא אף שחקן רכש. שחקן רוטציה אחד בלבד עזב, אלק פיטרס (וגם הוא בקושי שיחק), ולמעשה אנחנו נראה את אותה קבוצה ששלטה ביורוליג בעונה שעברה, עולה  על הפרקט גם העונה. אם נהיה דקדקנים, אנאדולו "הרוויחה" שחקן נוסף העונה, בראיינט דאנסטון, שרוב העונה שעברה בילה בחוץ בגלל פציעה, ולמרות זאת, הקבוצה של ארגין עתמאן לא הראתה שזה באמת מפריע לה. מבחינתנו – מדובר בניסוי מעניין. האם קבוצה כל כך טובה וכל כך מהנה לצפייה, יכולה לשמור על היכולת להצליח (למעשה כבר שנה שלישית ברציפות) בלי לרענן את השורות? אני לא מהמר נגדה. ואתם?

צסק"א מוסקבה
רק מגפה עולמית הצליחה לעצור את רצף הפיינל פורים של צסק"א מוסקבה, וגם זה קרה כי הפיינל פור בוטל. עם זאת, באימפריה הרוסית הרגישו שהגיע הזמן לרענון ונפרדו מאחד הסמלים הגדולים של המועדון בשנים האחרונות, קייל היינס. אבידה גדולה ללא ספק. אבל רגע – במקומו הגיעו ניקולה מילוטינוב וטוקו שנגליה – אז יכול להיות שקו הפנים של צסק"א מוסקבה, התחזק?

בצסק"א דיברו הרבה בקיץ האחרון על "קיצוץ התקציב", ולמרות זאת, היא סיפקה לאירופה את שתי ההעברות הגדולות של הקיץ בדמות מילוטינוב ושנגליה, ובמקביל שמרה על הקיים עם מייק ג'יימס, דרון היליארד, ובעיקר – קיבלה בחזרה מהפציעה הקשה את וויל קלייברן. למעט עזיבתו של הווארד סנט רוס, שנשיא המועדון הכריז שהוא לא היה עוזב אלמלא "הבעיות הכלכליות", צסק"א שמרה על הקיים והוסיפה עומק ונפח במקומות שהיו בעיתיים אצלה בשנים האחרונות. בקיצור – שמרו לה כרטיס טיסה לקלן, היא תהיה שם.

ריאל מדריד
על הקבוצה מבירת ספרד עבר קיץ שקט לכאורה בגזרת הרכש. בריאל מדריד כבר החלו לתכנן את העתיד עם ההגעה של קרלוס אלוסן (היורש של סרחיו יוי) ואלברטו אבלאדה (רודי פרננדס הבא), כאשר העזיבה של ג'ורדן מיקי, תעניק דקות רבות יותר לעוד פרוייקט של ריאל, אוסמן גארובה בן ה-18. רק שההצלחה של ריאל מדריד להגיע לטופ של היורוליג העונה לא ממש תלויה בה, אלא באופן ניכר ב-NBA ובמועד החזרה של הליגה לפעילות לעונת 20/21 (אולי רק 2021). ליתר דיוק – האם זאת תהיה העונה שפאקונדו קמפאסו יעזוב את מדריד לטובת החלום האמריקאי, וישאיר את הקו האחורי של פאבלו לאסו ללא הקוסם הארגנטינאי הנפלא, שכל דקה שלו על הפרקט היא תענוג צרוף.

בינתיים, קמפאסו נשאר, לפחות בחודש וחצי הקרובים. אחרי הדראפט ופתיחת מועד צירוף השחקנים ב-NBA, כולם יצטרכו לעשות חושבים – הקבוצות שמעוניינות בארגנטינאי (תמורת תשלום סעיף יציאה), קמפאסו עצמו, וריאל שתיאלץ לסתום את החור הענק אם יעזוב. לפחות במקרה של ריאל, היא הכינה תוכנית מגירה - ניקולאס לפרוביטולה, בן ארצו של קמפאסו, נשאר בריאל כ"שמיכת הביטחון", למרות רצון של לא מעט קבוצות יורוליג לצרף אותו לשורותיהן. לפרוביטולה יודע את מקומו, ומבין שההזדמנות תגיע בשלב זה או אחר, וכרגע כל הצדדים מרוצים מהעסקה שנרקמה. אז במקביל להצלחות של ריאל על המגרש, נעקוב מקרוב אחרי מה שקורה מחוץ לקווים, או יותר נכון – מעבר לים.

ברצלונה
את העונה שעברה סיימה ברצלונה ללא תואר. היורוליג הסתיים מוקדם, אז כאן לא מדובר באשמתה, אבל בנוגע למפעלים המקומיים, סיפור אחר – הדחה ברבע גמר הגביע מול ולנסיה, והפסד כואב בגמר טורניר סיום העונה מול באסקוניה – שני הכשלונות הללו הותירו את הפרוייקט היוקרתי והשאפתני של בארסה בידיים ריקות. השינויים באו – לא בכמות, אבל כן במשמעות. בראש ובראשונה, אחרי שנים של תכנונים, סוף סוף הגיע שאראס לעמוד בראש המערכת המקצועית. ההצלחה שלו בקובנה הייתה פנומנלית, כשהוציא את המקסימום מסגל שחקנים מוגבל בדרך כלל, כאשר במקביל אפשר היה לראות גם את ההתפתחות האישית של אותם אלה שעברו דרכו בליטא, בדרך למעלה.

לצידו, בתור שחקן הרכש המשמעותי היחיד שברצלונה הביאה הקיץ, ניצב ניק קלאתיס. בפנאתינייקוס הוא נאלץ לעשות הכל, בשנים האחרונות כמעט לבדו, מה שחשף את חלק מהמגבלות שיש לרכז האמריקאי היווני המצוין. בקבוצה כמו בארסה, שבה הכישרון זורם כמו מים, הוא יוכל להתמקד בניהול המשחק ופחות באספקת הנקודות. וזה גם מה ששאראס יבקש, או שמא נאמר, ידרוש ממנו. בבארסה נפרדו לשלום מטומיץ' וריבאס שימיהם היפים מאחוריהם, וגם קווין פאנגוס לא שכנע שמדובר בשחקן בקליבר שמתאים לקבוצה הקטאלונית.

אז זה משאיר לנו את קלאתיס, יחד עם האיכות של מירוטיץ', היגינס, אברינס (שימו לב אליו העונה), האנגה, ברנדון דייויס, הרתל, וגם אלה שיודעים את תפקידם כמו קוריץ', אוריולה, קלאבר ואפילו רולנאדס שמיתס. שימו גם עין על הפריצה של לאונרדו בולמרו הארגנטינאי, שמסתמן כמועמד לגיטימי לפריצת העונה, ותקבלו שוב מועמדת לתואר היורוליג, והאמת – שום דבר פחות מזה, לא יוכל לספק אותה.