בחזרה לעתיד 2
מכבי תל אביב, כידוע, איבדה כל סיכוי להעפיל לפלייאוף כשנותרו לה חמישה משחקים תמימים לשחק. מה שהותיר ומותיר לנו ה-מון זמן ללהג על העתיד לבוא, כאשר עדיין משחקים בהווה. מזכיר קצת את הסרט בחזרה לעתיד 2, לא?
בכל מקרה, בטור פוסט ברצלונה דשתי קצת בענייני הקו הקדמי, כולל האנטר, קאלויארו ושני הקרואטים הגדולים. טענתי שצריך להיפרד משלושה שחקנים, בצער רב, מתוך הרביעייה המכובדת הזאת. למרות החיבה הגדולה ללא מעט מהם. למרות שחלקם היו והיוו חלק משמעותי במיוחד מהרגעים היפים של מכבי בעידן ספרופולוס. למרות שמשמעות הפרידה, בין היתר, היא לשלם כסף לא קטן (במושגים של אלופת ישראל) כדי ששחקנים מסוימים לא ישחקו אצלה. שזה עניין משמעותי במיוחד עבור קבוצה בעלת תקציב מוגבל, במושגי המפעל הזה, קל וחומר בתקופה של קורונה, עטלפים ורשת בטחון.
אז הפעם נניח לקו הקדמי ונעבור לעמדת הסקורר. נעבור לדבר על סקוטי ווילבקין, טיילר דורסי ואלייז'ה בריאנט.
סקוטי ווילבקין
אז הבה ונדושה בווילבקין. כשמחד נשים לנגד עינינו את הנתונים, הטיעונים והתירוצים. ומאידך, כל העת, צריכים לחשוב על הכסף. כי בעונה הבאה עלינו לטובה, על פי פרסומים זרים, מקבל סקוטי חבילה שהופכת אותו לאחד הזרים היקרים בתולדותיה של נציגתנו המשוריינת.
נתחיל? נתחיל.
זוהי עונתו החמישית של סקוטי ווילבקין בליגה השניה בטיבה. ו-וואלה, אם מעיפים מבט בנתונים הישירים, אז עונת 2020/21 היא סוג של סנופי דיסקו. כלומר סוג של. ובכן, לפני טיעונים, קודם כל הנתונים הבסיסיים (לעומת עונותיו הקודמות בצהוב כחול):
ולמרות זאת, מעמדו של ווילבקין השתנה. איך יודעים? למשל כשחושבים על זהות מקבלי ההחלטות בהתקפות הקריטיות מול ברצלונה. היה שם ג'ונס. היה שם בריאנט. היה שם דורסי והיה גם סקוטי ווילבקין. וזה שונה. וזה אחר.
נחזור לטבלה, שבה כמה נתונים מובהקים:
1. ווילבקין משחק יותר ויותר.
2. הנתונים שלו העונה טובים פחות מאשר בעונה שעברה.
3. הנתונים שלו העונה דומים יותר מאשר בעונתו הראשונה במכבי.
4. האחוזים לשלוש צנחו באופן דרמטי, והם מזכירים את עונת 18/19.
ולא בטוח בכלל שהנתונים הללו אינם קשורים האחד בשני. ולא רק כי סקוטי ווילבקין משחק יותר (ובתחילת העונה שיחק אפילו יותר מאשר 27 הדקות הממוצעות והנוכחיות שלו), אלא שסקוטי ווילבקין משחק יותר כרכז. נכון, בשבועות האחרונים המגמה הזאת משתנה, במקביל להקצאת דקות מובהקות לעמדת הרכז (ג'ונס ודיברתולומיאו), אבל בראיה עונתית – הרבה יותר עם הכדור ביד, ומאחר שהקבוצה שלו העונה מרשימה הרבה פחות ברמה ההגנתית, נוכח השינויים בקו הקדמי, כך גם גדל גם הנטל ההגנתי עליו. ואגב, העונה הוא מלקט גם 2.5 כדורים חוזרים למשחק (שיא קריירה). שגם זה כרוך במאמץ.
כל אלו ביחד מייצרים נטל הולך וגדל. כל אלו מייצרים לאות מצטברת, שמצטרפת לשחיקה המנטלית שללא ספק נמצאת שם. ואולי כך ניתן להסביר את מה שקורה לו העונה בזריקות מחוץ לקשת שלוש הנקודות.
כלומר, אפשר מחד לטעון שהעונה הקודמת, שבה פגע ווילבקין בכמעט 44% לשלוש, היא היוצאת מן הכלל, ואפשר מאידך לסבור שיש כאן עייפות פיזית ניכרת.
כי כל עוד מבקשים מווילבקין להרים קרן ולרוץ לנגוח, או גם לנהל את המשחק, גם להוציא לפועל את התרגילים (נניח) וגם לתרום בלא מעט אספקטים אחרים, פשוט מבקשים יותר מדי. ניכר שווילבקין, גופנית ומנטלית, איננו יכול עוד. בעונתו השניה ביורוליג, כשחקן דרושפאקה, שיחק לצידו רכז פיזי וקשוח בשם בראד וונמייקר, שקיבל את המפתחות לנהל את הקבוצה, והיה לצידו פורווארד שיכול לייצר לעצמו מכדרור (קלייברן). את זה אין בעונה הקרובה. ואת זה, ברמת העיקרון, חייבת מכבי תל אביב לאייש בחזרה בעונה הבאה.
כי יש שחקנים שחייבים את הכדור אצלם. מכירים, למשל, אחד, ננדו דה קולו? דה קולו היה חלק משמעותי מהעונה הרעה של פנר אשתקד, והיה חלק משמעותי מפתיחת העונה הרעה של פנר העונה, ואז קרו כמה דברים. ואז הוסט מעמדת הגארד שליד לפוזיציית הרכז הפותח. ומאז, פחות או יותר, הפסיקו הטורקים להפסיד.
אז עכשיו, קחו תובנה עמוקה ומורכבת: סקוטי ווילבקין הוא לא ננדו דה קולו. והוא גם לא שיין לארקין, אשר מוקף בעוד שלושה מובילי כדור שיודעים לייצר בעצמם. אה, וסקוטי ווילבקין הוא גם לא באמת רכז.
רגע, עוד כמה נתונים:
אז אחרי שעברתם על הגרפיקה הנאה, חשוב לזכור שהעונה הנוכחית של ווילבקין איננה אחידה ברמתה. ממש לא. היא החלה כהמשך ישיר שלו לזו הקודמת, כשהאיש קולע וקולע ללא הרף. וכפי שהראו הנתונים שהצגנו במהלך העונה, הרי שווילבקין קולע = מכבי תל אביב מפסידה. ובמקביל לחלחולה של תובנה זאת, החלה לפתע שקיעה משמעותית בנתונים של הפרנצ'ייז פלייר, שהגיעה עד לכדי משחקי נפל נטולי נקודות בכלל (נגד מילאנו בחוץ ומול ולנסיה בבית), בהם כמעט ולא יידה כדורים לכיוון הכללי של הסל. ואז, מתוך הסלאמפ והיעדר הבטחון, צמחו בחזרה הנתונים במשחקים האחרונים, שהציבו מחדש את ווילבקין במספרים דו ספרתיים של נקודות, ועוד כאשר הקבוצה – במקביל – מנצחת. שזה טוב.
כמה דברים חשובים לצורך הבנת הטבלה דלעיל:
1. אסיסטים, ואני מדגיש, הם לא ביטוי בלעדי ליכולות של רכז והם אינם משמשים כסמן של משחק קבוצתי. ממש לא. יש נתוני אסיסטים שדווקא מבשרים על אנוכיות. נראה לי שאכתוב על זה פעם משהו.
2. איבודים? איבודים זה לא נורא. מה גם שיש איבודים (שמובילים למתפרצת בצד השני) ויש כאלו שמזיקים הרבה פחות.
3. ועדיין, המגמה ברורה: סקוטי ווילבקין מקבל הרבה מאוד החלטות במשחק ההתקפה של מכבי, ואין שינוי מובהק בכך לעומת העונה שעברה – כלומר גם כשהיה רכז (וולטרס) פותח ששיחק לצידו במחצית העונה הראשונה.
אם נציץ לרגע בטבלת מוליכי קטגוריית יחס אסיסטים/ איבודים ביורוליג, נגלה שם בעיקר רכזים. סרחיו יוי למשל. תומאס ווקאפ למשל. ז'אן שישקו למשל. יש בעשיריה גם שחקנים נחמדים כמו ניק קלאת'ס, סרחיו רודריגס, פיירי הנרי וקווין פנגוס. רכזים. אה, ובמקום ה – 12 יש את כריס ג'ונס. רכז.
ווילבקין, אם תהיתם, במקום ה-30. בסמיכות לגארדים מובילי כדור דוגמת נוריס קול, דיג'יי סילי וקורי היגינס. שאינם רכזים. כי לא מעט שחקנים יכולים לייצר אסיסטים. ולא מעט יכולים לאבד מעט מעט. אבל לרוב, אלו הרכזים שיודעים לשמר יחס אסיסטים/ איבודים איכותי.
ומכאן, המסקנות די קלות ומשתלבות היטב עם הדברים אליהם אנחנו מטיפים לאורך תקופה ארוכה: הסגל של מכבי תל אביב פוגע (גם) בווילבקין. ותיקונים נדרשים בסגל, שישפיעו על ליהוק השחקנים ועל סט היכולות בשני צידי המגרש, לבטח יסייעו לאיש שמקבל את הכסף הגדול.
אבל יש כאן אלמנט נוסף וחשוב, והוא מתייחס לספרופולוס ושיטת המשחק שלו. שלזה, לדעתי, נתייחס בטור בשבוע הבא.
בשורה התחתונה, אפשר לראות בבירור שסטטיסטית, ווילבקין לא השתנה בהרבה השנה. למעט בכל הנוגע לקליעה מבחוץ. מהותית, מהצד השני, השינוי קיים וברור. והוא ניכר בעיקר ביכולת הכי חשובה, והיא לנצח את המשחק במהלך האחרון. יכולת שהייתה קיימת בעונה הקודמת. יכולת שלא הייתה קיימת בעונתו הראשונה כאן – ובעונתו הנוכחית כאן. והיכולת הזאת נגזרת מסגנון המשחק, מהתלות המוגזמת בו ומכשלים או מקיבעון מקצועי, שמגיעים מאזור הספסל ומקבלי ההחלטות. שהם ברי תיקון, לפחות תאורטית.
סקוטי ווילבקין יושב על נתח גדול מאוד מהתקציב של מכבי תל אביב. נתח שהולך וגדל בעונה הבאה, על פי פרסומים של אחרים. ולמרות זאת, נתח שיהפוך כל מחשבה על הפרדות או על חלופות אחרות למסוכנת במיוחד, על גבול הלא אחראית. כי סקוטי ווילבקין שחקן מצוין. עכשיו, אחרי שנתיים בצהוב, צריכים להפנים מה בדיוק צריך לעשות כדי למקסם את מה שיש לו, ולא כדי להתלונן ולהצטדק על מה שאין לו. ומי שלא נהנה מסגנון המשחק? הוא ממילא לא אוהד מכבי תל אביב. כי אוהד מכבי תל אביב, בהגדרה, סופר נצחונות. ולא מחפש את הכדורסל שאנשים מסוימים רוצים לראות.
ויתור עליו יהיה סיכון מוגזם. ווילבקין (אלן שיבר)
טיילר דורסי
טיילר דורסי טוב העונה מבעונה הקודמת. הוא קולע יותר טוב מהקו; הוא קולע טוב יותר ל-2 (48.6% לעומת 38.9%!!); הוא סוחט יותר עבירות (אבל גם מאבד קצת יותר) והמדד שלו גבוה וטוב יותר. ואין לו מה לחפש בקבוצה הזאת יותר.
כי קודם כל, בהגדרה, דורסי מעולם לא באמת היה השחקן שמכבי תל אביב צריכה. דורסי יושב בדיוק על העמדה של ווילבקין. סט התכונות ההתקפיות (והאמת, גם ההגנתיות) שלו דומה מדי. ואם כבר יש הבדל בתכונות, אז הוא מגיע מכך שדורסי עוד פחות רכז (ולא רק בגלל שיחס האסיסטים/ איבודים שלו שלילי, ולא רק בגלל קבלת ההחלטות הבעייתית שלו, ולא רק בכלל הבנת הכדורסל הלקויה שלו). ואם דורסי לא רכז, ואין לו גם סייז אמיתי לעמדה מספר 3, אין לו באמת שימוש. בטח שלא השנה, כאשר רף הציפיות של היווני/ אמריקאי/ שאיננו ישראלי כבר גבוה יותר. כשדורסי רוצה להיות ווילבקין, ובצדק.
טיילר דורסי שחקן התקפה יוצא מן הכלל. שיוכל לפרוח, בנסיבות מסוימות, בקבוצות מסוימות. למשל, לו יבחר לנצח את הדרכון כדי לחזור למולדת, נניח, ביוון. ואולי אפילו אם יצליח להשתחל חזרה לליגה הטובה בעולם, שם הציפיות ממנו יהיו גבוהות פחות וממוקדות יותר. אבל במכבי? במכבי הסיפור שלו, לעניות דעתי, מוצה.
מיצה את עצמו במכבי ת"א. דורסי (אלן שיבר)
אלייז'ה בראיינט
על רקע הפיכתם של ערביי ישראל ללשון מאזניים בכל הנוגע להקמת ממשלה, אתחיל ברשותכם את הפרק הזה ברפרנס לסופר אמיל חביבי, חתן פרס ישראל, שאמון על הספר האופסימיסט. ומבלי להיכנס לדקויות או למחזה בו כיכב מוחמד בכרי, הרי שהרעיון הוא לאבחן או לשלב בין אופטימי לפסימי. ואם נלך לרגע לאלייז'ה בראיינט, אזי אולי ניתן יהיה לייצר מושג חדש, שמשלב בין אנוכי לבין קבוצתי. אולי קבוצוכי.
כי אפשר להבין את אלו שטוענים בחרוף שבריאנט נפגע מסגנון המשחק העומד והמכדרר שמכתיבים ווילבקין וספרופולוס, בעונותיים שלו במכבי. והוא, שרוצה לנוע ולמסור, נאלץ למצוא עצמו נאבק על מקומו בתוך עדת המכדררים שמתקיפים את הטבעת. יש בזה משהו.
ואפשר גם להבין את אלו שטוענים שזוהי פאטה מורגנה. כי בראיינט, מהרגע שהונחת ביד אליהו הישן, הראה שהוא במוד התקפה/ קידום עצמי. ושהוא יכול לייצר מכדרור לא פחות מכל אחד אחר. לא רק בהיררכיה שלו בתרגילים הפשוטים של הקבוצה, אלא גם במחויבות שלו להיות זה שמייצר – גם לאחרים ובעיקר לעצמו. ושלמרות החזות הנעימה, מדובר בשחקן שחושב בצורה דומה למדי לגארדים הזרים האחרים בקבוצה. גם בזה יש משהו.
מעשית, וזו השורה התחתונה, בראיינט משחק בקבוצה הזאת בעמדות 2/3, אבל משמש כמקבל החלטות באופן שמזכיר גם את ווילבקין ודורסי. גם במצבי בידוד וגם במצבי פיק אנד רול. להבדיל משחקנים בעלי תכונות מקבילות לשלו, בקבוצות אחרות, שפועלים בעיקר בתנועה ללא כדור ועל חסימות.
בראיינט טוב יותר העונה, אפילו אם לוקחים בחשבון את המשבר העמוק שבו הוא שרוי בחודשיים האחרונים. הוא משחק יותר, הוא קולע יותר (אבל באחוזים נמוכים יותר) והוא סוחט יותר עבירות. בגדול, וגם זה בחסות היעדר הרכז, בראיינט דומיננטי יותר.
עצירה מתודית. אלייז'ה בריאנט הונחת במכבי באחלה של חוזה, מבחינת שני הצדדים. הוא הוחתם כסטיל/ גניבה, בסדר גודל של 250-275K, על פי פרסומים זרים, עם עליה מסוימת בשנה השניה. ואלו כבר ממש לא המספרים שלו בעונה הבאה. בראיינט רוצה וירצה הרבה יותר. ורוצה וירצה להיות הרבה יותר דומיננטי, אם הוא כבר נשאר באירופה ולא מצליח להשתחל לליגה של דני אבדיה.
אם נתעלם לרגע מהכסף, אפשר להבין למה ומדוע ירצו להשאיר אותו כאן לעונה שלישית: היכולות, הקליעה, הסייז. וגם, אם נתעלם שוב ממה שקורה כאן בשבועות האחרונים, גם ההגנה. ומצד שני, גם כאן יש משמעות גדולה לסגנון המשחק של המאמן המסוים הזה, שלא בהכרח מתאים באופן מושלם למה שיש לבראיינט להציע, ולא פחות חשוב מכך, למה שבראיינט רוצה להציע.
ויש כאן, מעבר לכך, גם החלטה מובנית של איך צריך להיראות הקו האחורי, ברמת המאקרו. אם מחפשים רכז + רכז מחליף שיכול לשחק גם לצידו + ווילבקין ועוד גארד עם קליעה שיכול להיכנס לעמדה מספר 3 (עם קליעה וסייז, שזה משמעותי), ואז בראיינט יכול להיות בול. השאלה היא אם בכלל ירצה בסיטואציה הזאת, והשאלה היא אם הוא שווה את הכסף בסיטואציה הזאת, בתקציב של הצהובים. בכל מבנה אחר, אני לא משוכנע שיש כאן התאמה. והאמת? ממילא זה חשוב פחות, כי הרושם הוא שבראיינט מחפש לפרוש כנפיים ולתור אחר הזדמנויות אחרות, במקומות אחרים, ואולי גם ביבשת שונה
להשאיר את בראיינט? תלוי בקבוצה שתיבנה (אלן שיבר)