יורוליג 2021/2022
קבוצה מש’ נצ’ הפסד הפרש
1 ברצלונה 28 21 7 174
2 אולימפיאקוס 28 19 9 177
3 ארמאני מילאנו 28 19 9 77
4 ריאל מדריד 28 18 10 102
5 מכבי תל אביב 28 17 11 63
6 אנדולו אפס 28 16 12 101
7 מונאקו 28 15 13 86
8 באיירן מינכן 28 14 14 18
9 הכוכב האדום בלגרד 28 12 16 -48
10 באסקוניה 28 12 16 -70
11 אלבה ברלין 28 12 16 -118
12 פנרבחצ'ה 28 10 18 -48
13 פנאתינייקוס 28 9 19 -146
14 וילרבאן 28 8 20 -203
15 ז'לגיריס 28 8 20 -165
הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

משחקים בשביל להפסיד: מכבי תל אביב צוללת בדרך למטה

יש שמות שהוחתמו ויש קהל, אבל הצהובים משחזרים את העונה הקודמת והרעה. על האיבודים המיותרים, חוסר התיאום בהגנה והטעויות הקריטיות במהלכי הסיום מול זניט. האוזמן מנתח

שי האוזמן
שי האוזמן  24.12.21 - 10:16

ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר

עונת 2020/21 הייתה עונה רעה מאוד עבור מכבי תל אביב. הצהובים סיימו אותה עם 14 ניצחונות בלבד, אחרי שהשיגה 7 כאלו בסיבוב הראשון, שהסתיים במאזן 7 ניצחונות ו-10 הפסדים. אבל אז זאת הייתה קבוצה עם בעיות. עם רכז, כריס ג'ונס, שהגיע בטיסת קונקשן שהחלה במונגוליה. עם טלאים ופגמים ברורים בסגל. ובעיקר בעיקר בעיקר בלי קהל ביד אליהו הישן. נו, אז בקיץ האחרון זה כבר נראה אחרת לגמרי. כי לאחר שהתכנסו להם מיטב המוחות, הונחתו בארצנו הקטנטונת שחקנים שאמורים לעשות הבדל. וחיסונים שאמורים לעשות הבדל. ופתאום יש סגל רווי שחקנים עם ניסיון יורוליג. ופתאום יש קהל שיודע להפוך משחקים ביתיים לניצחונות.

אבל גם השנה מסיימת אלופת ישראל את הסיבוב הראשון עם אותו המאזן בדיוק. גם אחרי שהשקיעה כספים נוספים בקבוצה. גם אחרי שהחתימה שמות יחסית גדולים והשתדרגה, תאורטית לפחות, מבחינת הכישרון. גם אחרי שקיבלה בחזרה את הנכס החשוב והיקר ביותר שיש לה, ועדיין זה נגמר עם 7 ניצחונות בלבד. עדיין זה נגמר כשמכבי רחוקה מדי, גם מבחינה טבלאית וגם איכותית, מהשמינייה הראשונה. ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר, זה רק מפני שלא באמת השתנה דבר.

כי בואו נדבר רגע על שדרוגים. למכבי תל אביב היה בעונה שעברה את ההוא שהתחיל קריירה במונגוליה. נו, אתם זוכרים, כריס ג'ונס. שסיפק עונת בכורה בינונית למדי בעונת הרוקי שלו בליגה השניה בטיבה בעולם. ולכן הוחלף בשחקן אחר, שגם הוא איננו אוחז בפרופיל גבוה מדי, בעונת הרוקי שלו ביורוליג. אז אם נסכם עד כה, נוכל לומר שקינן אוונס מספק עבור הקבוצה שלו נתונים דומים לאלו שהיו לכריס ג'ונס בעונת הקודמת. כלומר, אוונס משחק כמעט 8 דקות יותר ממה שקיבל ג'ונס בעונה שעברה, עם מספרים טובים רק במעט (אבל נמוכים ביחס לדקות המשחק). וג'ונס? כריס ג'ונס מדורג במקום ה-9 במפעל במדד היעילות. והוא מוביל את וילרבאן, קבוצה בתקציב נמוך שסבלה מפציעות איומות לאורך כל הסיבוב, למאזן טוב מזה של מכבי תל אביב.

אני חוזר ומחדד, ברשותכם: קינן אוונס מספק, במקרה הטוב, איכויות ומספרים שמזכירים את מה שנתן כריס ג'ונס בעונה שעברה. וג'ונס, בעונתו השנייה בליגה השנייה, הוא אחד הגארדים והשחקנים היעילים ביותר שיש לה להציע, והוא גם זה שלוקח על גבו את הקבוצה דלת התקציב והשאיפות למאזן ולמקום טוב מזה של הקבוצה שלא הרגישה שהוא טוב מספיק עבורה. האם יש מישהו כאן, נכון לסוף חודש דצמבר 2021, שחושב שהצהובים השתדרגו במקום הזה?

אבל עזבו את הקו האחורי. האם יש אספקט מהותי אחד שבו השתדרגה נציגתנו המשוריינת? התקפית? הגנתית? טקטית? 17 מחזורים לתוך עונת המשחקים הנוכחית, והתשובה הנוכחית היא קצרה ופשוטה. לא. וזה לא אמור היה להיות כך. ואתם יודעים מה? זה לא אמור להיות כך. זה יכול להיות טוב יותר. זה אמור להיות טוב יותר. אבל כדי שזה יקרה, צריכים גם לשחק כדורסל בשביל לנצח.

לשחק בשביל להפסיד

לפני שהתחלתי לכתוב את הטור הנוכחי, התיישבתי לקרוא את הטקסט שסיכם את המשחק מול מילאנו. כתבתי בו על מורשת ספרופולוס, כלומר לשחק כדורסל רע אבל להילחם במהלך המשחק. להציג כדורסל רע לתפארת, אבל לא לוותר לרגע. והאמת היא שמעט מאוד, אם בכלל, השתנה מאז.

כי גם אז, במילאנו, הצליחה האורחת להתאושש אחרי מחצית איומה של כדורסל, שהסתיימה בפיגור גדול (שאמור היה להיות גדול עוד יותר) ולצמצם בהדרגה את התוצאה עד לכדי כמעט. כי גם אז, כשהוא סופסוף הולך בסיום לחמישיית הכשרון שלו, שכוללת את סקוטי ווילבקין, ג'יימס נאנלי, דריק וויליאמס, ג'יילן ריינולדס ועוד אחד, הצליח ספרופולוס לקבל מספיק יכולת לצד מאמץ מרוכז ורגעי שהספיקו כדי לייצר מראית עין של פספוס בסוף.

גם שם, כמו ברבע הרביעי אמש, פתאום נכנסו להן השלשות שהוחטאו לפני כן. העניין הוא שהמשחק במילאנו שוחק במחזור השלישי. וגם המשחק בפיראוס, שבו כ-א-י-ל-ו חזרו הצהובים לעניינים לקראת הסיום, ששוחק במחזור ה-11. וכך גם המשחק מול פנר בחוץ, ממש לא מזמן, שבו ניצחה מכבי ב-8 הפרש את הרבע הרביעי וסיפקה, בכך, את תחושת הפספוס המזויפת.

במהלך רצף ההפסדים הנוכחי הביאו כלי התקשורת השונים התייחסויות עלומות שם של הגורמים שאמונים על ההחלטות במכבי תל אביב. והם, כך על פי המיוחס, טענו שמה שיקבע את המשך דרכו של קואץ' ספרופולוס בקבוצה איננו רק השורה התחתונה, קרי הניצחון או ההפסד, אלא איך שהקבוצה נראית. שזה, תודו, עניין די משונה מהמועדון שפעם ידע שניצחון = הצלחה והפסד = כשלון. אבל גם אם נניח את זה בצד, כדאי לתהות איך באמת נראית הקבוצה. כי אם מודדים מאמן על פי הפרמטר של לוחמה או של מידת הלכידות בחדר ההלבשה, נראה שמצבו של המאמן מיוון סביר בהחלט. אבל אם, חלילה, נדבר על עניינים שאשכרה קשורים בכדורסל או שאשכרה קשורים ביכולתו של המאמן להשפיע על רמת הכדורסל (ולא על הקישוטים שמסביב), נגיע לתובנה היחידה הרלוונטית. מכבי תל אביב משחקת רע מספיק, לאורך מספיק זמן, כדי שהמסקנה תהיה שדי. שמספיק.

ונכון, לוח המשחקים משתנה עכשיו לטובה. ומבין ארבעת המשחקים הבאים, אפשר לנצח שלושה או ארבעה. שזה אחלה. ונכון, אפשר גם לבצע שינויים בסגל השחקנים. סליחה, חייבים לבצע שינויים בסגל השחקנים. גם אם השוק קשה (והוא באמת קשה, אבל אני לא זוכר עונת משחקים אחת שבה לא קבלו קבוצות בכלל ומכבי בפרט ש-השנה הזאת קשה במיוחד להחתים שחקנים). אבל אין שום סיבה להניח, לפחות לאורך זמן, שהכדורסל שישוחק מעתה ובהמשך יהיה כדורסל שמטרתו לנצח משחקים. יאניס ספרופולוס, אמן הסיכולים, מוביל שוב את הקבוצה שלו ואת המועדון הצהוב לעונת כדורסל שבה משחקים בשביל להפסיד. בהפרש קטן. אחרי מלחמה.

מאבדים

17 איבודי כדור היו למכבי תל אביב בהפסד החוץ האחרון שלה, מול פנרבחצ'ה באיסטנבול. 19 איבודים היו לה אתמול בסנט פטרסבורג. 7 מהם היו כבר ברבע הראשון. זה שבו בחר ספרופולוס לעלות עם חמישיה ניסיונית שכוללת גם את קמרון טיילור וגם את ג'ייק כהן. וההרכב הניסיוני הזה היה חלק משמעותי מפתיחת משחק נוראית שהסתיימה במינוס 15.

אבל אנחנו, בפרק הזה, נרצה להתמקד באיבודי הכדור וננסה להבין מדוע. סיבה אחת, למשל, נוגעת לריווח רע מאוד בהתקפה. והריווח הרע הזה לא מאפשר יותר מדי אופציות מסירה טובות. כאן, למשל, משמש קמרון טיילור כחניך תורן בפינה הרחוקה. אחרי שמכבי תל אביב מריצה את הפיק אנד רול המדורג שלה כחלק מהתקפת המעבר, משליך לעברו כהן, המכונה ז'ק, את הכדור. טיילור, שלא הראה שום סיבה טובה לתת אמון ביכולת החדירה שלו לסל, מחליט שעכשיו הרגע לשעוט לכיוון הצבע של זניט.

עכשיו, ברשותכם, תעשו לי פריז קצר כשהשעון מראה 4:30, עת מצטרף גודאיטיס לקראסב ומסתער לכיוונו של טיילור והכדור. הבה ונחפשה עכשיו אופציות מסירה. כי אוונס, בפינה הרחוקה, נותר נטוע במקום ולא משפר או שוקע, כך שאליו אי אפשר למסור. ווילבקין? נשאר על אותו קו מסירה שאותו קוטע קולאגין. ז'יז'יץ'? לא באמת. ז'ק? לא באמת. אז מה שנותר הוא, בגדול, לאבד. וטיילור עומד במשימה היטב ומעביר את הכדור הלאה.

נקסט. התקדמנו ממש ממש מעט. בחסות ניסיון הנעילה של ז'יז'יץ' את גודאיטיס, חודר לו אוונס לכיוון קו הבסיס. ורואה מולו יער רוסי. שקוטע, על הדרך, את יכולת המסירה גם לפינה הרחוקה וגם לז'יז'יץ'. הפעם נאנלי משפר את הזווית כדי לחלץ את הרכז שלו. ועכשיו פריז ב-3:45, תוך כדי החדירה של נאנלי. מאחר שהוא חודר בדיוק על המקום שבו נמצא ז'יז'יץ' ומכיוון שאין שום זווית מסירה פנימה, לז'ק או לטיילור, מה שכאילו נותר זה רק למסור לפינה הקרובה. אבל רק כאילו, כי זוהי בדיוק המלכודת ההגנתית של זניט והמאמן העצום שלה. זניט, בעזרת קולאגין, מבצעת חילוף יזום או רוטציה יזומה מהצד החזק, ומייצרת איבוד כדור מול התקפה צהובה ומבולבלת.
הלאה. ושוב התקדמנו ממש מעט. הנה שוב ניסיון של מכבי להריץ את המעבר שלה, דרך פיק אנד רולים שמקבל הפעם אוונס. שמזהה את החיתוך של הקרואטי הגדול פנימה. שמוסר לו פנימה. ועכשיו, שוב, פריז בבקשה על 3:10, כדי שננתח את הסיטואציה. מול ז'יז'יץ' ניצבים כעת שני מוז'יקים חורשי רעה. ואין שום זווית מסירה נקייה. לא לנאנלי. לא לטיילור. לא לאוונס. לא לז'ק. פשוט לא.

ואגב (אגב אגב), אפשר גם אחרת. לא מאמינים לי? תשאלו את צ'אבי פסקוואל והקבוצה שלו. הנה קטע קטן מהרבע השני. שימו לב בבקשה למה שקורה ברגע שקולאגין חודר לסל, כולל פריז קטן ב 3:13, כי לרוסי יש את האפשרות למסור לפינה הרחוקה, או ללויד שמסמן ומתחנן עם הידיים או לגודאיטיס. ואין שום סיבה למסור מחוץ לקשת, אם ההגנה של הצהובים לא מכסה את הליטאי שדוהר פנימה.

ליגה אחרת

עוד מעט נחזור ללהג על המנוצחת. עכשיו כמה מילים וסרטונים על המנצחת. זניט סנט פטרסבורג היא קבוצה מוגבלת ברמת הכישרון. בטח אחרי שהרכז המוביל שלה על הנייר, שבאז נאפייר, נפצע ולא שיחק העונה כלל וכלל. בטח אחרי שהפורוורד המוביל שלה, ג'ורדן מיקי, נפצע ונעדר מהסגל. בטח אחרי שהגניבה שייצרה בקו האחורי השנה, קונר פרנקאמפ, הוגבל לפחות מ-3 דקות. בטח ובטח אחרי שג'ורדן לויד, האחראי הבלעדי על יכולת היצירה מכדרור, הוגבל למשחקו הגרוע ביותר העונה (וסיים עם מדד יעילות של מינוס 3). אבל הכדורסל של זניט הוא בית ספר. בית ספר אולד סקול, שמייצג אסכולה שכמעט ונכחדה מהעולם. ובאסכולה הזאת משחקים כדורסל שסוחט את שעון השניות עד לאלפיות השניה האחרונות. בלי להתרגש כלל. בלי להתבלבל כלל. בלי לפחד כלל.

כי זניט יודעת שאם תשחק בזוויות ובסיסטם שלה, בסוף תגיע הטעות של היריבה. בטח יריבה שנוטה לטעות, כמו זאת מהמזרח התיכון. וכך היה. עכשיו נדגים.

במהלך שנראה כאן מתחילה זניט את ההתקפה שלה, מעשית, עם 12 שניות על שעון השניות. או אז מתחיל בילי בארון לבצע את התנועה מתוך תרגיל הקלעים שלה, הידוע בשם פלופי. ואחרי שהכדור מגיע אל הגארד ואחרי חילוף הגנתי של הצהובים שנועד למנוע קליעה קלה מבחוץ, מושלך הכדור פנימה אל המיסמאץ' בדמות זובקוב מול נאנלי. ולזובקוב אין באמת מה למכור כאן, ברמת האחד על אחד, אז הוא מכדרר ומחכה. לטעות. לעזרה. לשמירה הכפולה. ועם פחות מ-5 שניות על שעון השניות, מגיע לעברו ז'יזי'ץ', ואז יש יתרון מספרי להתקפה. ואז יש סבלנות ומשמעת להניע הכדור דרך קולאגין ועד פוניטקה. ועד שתי נקודות שמגיעות על הקשקש של השעון. הידד.

ועכשיו, בלי פלופי, הכדור מגיע פנימה, לאותו הזובקוב, כשהוא עם הגב לסל ומול ווילבקין. וגם עכשיו, בינינו, אין לו יותר מדי מה למכור. אבל וויליאמס בא לעזרה, ועם פחות מ-4 שניות על השעון הקטן, הכדור נזרק לעברו של לויד, שמרים זריקה עם כשניה לסוף. אבל אני מבקש שתתנו כאן מבט גם בפויתרס ובתנועה הנהדרת שלו ללא כדור עוד לפני הזריקה של לויד, כדי להכין עצמו לכדור החוזר בהתקפה. כי זניט ואלכס פוית'רס ממשיכים לשחק ולהתכונן לכל מהלך, גם אם אין זמן. גם אם הכדור בידיים של שחקן אחר.

נקסט. עוד דוגמא. לא תאמינו מי מקבל את הכדור עם הגב לסל, לקראת סוף השעון, ומול ווילבקין. רמז? השם שלו מתחרז עם לומקוב. שמחכה שתגיע הטעות ההגנתית. ואז וויליאמס עוזר. ואז ז'יז'יץ' עוזר. ועם פחות מ-2 שניות, מאתר לו הזובקוב את האיש הפנוי. מתחת לסל. בחסות הגנת הכאילו של נאנלי.

הצגה? הצגה. ולסיום סיומת, קטע אחרון לעניין הזה. בלי פוסט-אפ. עם סבלנות. עם יכולת, שוב אותה היכולת, לייצר יתרון מספרי בהתקפה המסודרת. ואם אוונס לא שומר או סוגר את קו הבסיס ואם ריינולדס לא עוזר על החדירה, אפשר להוציא החוצה אל הפינה הרחוקה. ומי עומד שם חופשי ודופק לו שלשה לקראת סוף השעון? תגידו איתי – זובקוב. אנדריי זובקוב בשבילכם.

בסוף מתרגלים

כאמור, מכבי בסוף הייתה קרובה. ממש קרובה. והיא הצליחה, איכשהו, בחסות כמה דברים שגרתיים פחות. כולל הגנה אזורית שהריץ ספרופולוס משך דקות לא מעטות. ושירים ידו מי שזוכר את הפעם האחרונה שבא חזה במאמן היווני מעביר להגנה אזורית. ושירים ידו מי שחשב שמכבי תל אביב תעמיד הגנת 1-3-1, שראינו עד כה בליגה הישראלית, אם אני זוכר נכון, רק מגלבוע גליל והפועל תל אביב. וזה עבד, לפרקים, לא רע בכלל.

ופתאום גם ראינו ניסיון (ויכולת) לסכל את היוצר המרכזי של היריבה. לאחר הכשלון החרוץ מול נאנדו דה קולו ושיין לארקין, הצליחו הצהובים לשבש את היכולות של ג'ורדן לויד (שלמען ההגינות, נאמר ונזכיר שלויד היה בספק למשחק בשל פציעה). ועדיין, עם יפתח זיו שפתאום הושלך לו פנימה במחצית השניה, כמו גם בלייזר שפתאום אותר על הספסל במהלך הרבע הרביעי, ראה מולו הכוכב של צ'אבי פסקוואל מעין שמירה כפולה או אלמנט הגנתי דומה, שאתגרה אותו וכפתה עליו מספר איבודים, כולל איבוד קריטי זה לקראת הסיום.

אבל מיד לאחר איבוד הכדור (החמישי) של לויד, שלח אותו פסקוואל לנוח. הספרדי החזיר במקומו את בארון, שמיד סחט עבירה מיותרת מזיו. ששלחה את זיו לספסל. ובמהלך הקובע של זניט, שמר על לויד קמרון טיילור. ואחרי שלויד חלף על פניו ונכנס לצבע, הגיעה עוד טעות הגנתית. ועד שאוונס התעשת ונזכר לאן הוא צריך ללכת, הכדור הגיע לבילי בארון. ומי מסר את ההוקי אסיסט? ג'ורדן לויד. ומי מסר את האסיסט? זובקוב. אנדריי זובקוב.

 

ואז הגיע פסק זמן. שממנו יצאה מכבי תל אביב בדיוק כפי שיצאה כל כך הרבה פעמים בעבר. איך זה נגמר בסוף? כולם יודעים.

שבת שלום.