לרגעים היה נדמה, שהמשחק הזה, גם אם לא ייגמר בניצחון, יסמן את תחילת סוף המשבר של הפועל ת"א. במשך שלושה רבעים הפועל התחרתה בז`לגיריס בכלי הכדורסל המוכשרים שיש לה. היא מצאה איזון בין התקפת הבידודים של איטודיס לשימוש שלה בגבוהים בצבע. אלייז`ה בראיינט חזר ונראה כאילו מעולם לא עזב, ולרגע באמת עלתה המחשבה: אולי הוא היה כל הסיפור? אולי כל המשבר הזה היה פשוט געגוע לבראיינט? (ספוילר: לא). <br /><br />אבל במשך שלושה רבעים ההגנה האדומה הקשתה על סילבן פרנסיסקו והוא בתמורה הקשה על ז`לגיריס. ואסיליה מיצ`יץ` נראה חד, גם בקליעה וגם ביכולת להגיע לצבע, ובעיקר היה מפוקס ברמה הרגשית כשסחט שתי עבירות תוקף וצלל לכדורים אבודים. מוטלי היה נהדר וניסה לחקות בקליעה את וויל ריימן, אוטורו היה בלתי עציר. הפועל ת"א ניהלה רוטציה עם היגיון, השתמשה בגודל שלה וביכולת שלה לייצר מכישרון. כמו פעם, מזמן, לפני חודשיים. אופטימיות הפציעה באופק והדרך נראתה סלולה, אם לא לניצחון אז לפחות לתחילת גאולה ויציאה מהמשבר. ביג מיסטייקאבל אז, 3 דקות ו-3 שניות לסוף הרבע השלישי, ז`לגיריס בפלוס 2, וויליאמס-גוס שומר על כריס ג`ונס. וויליאמס-גוס הביט בעיניים של ג`ונס, קרא את מהלך המסירה שלו, הושיט יד, היא פגשה בכדור, ושניהם יחד, היד של וויליאמס-גוס והכדור, יצאו למסע קצר שהסתיים באלגנטיות בטבעת עוד לפני שג`ונס הבין מה בדיוק קרה כרגע. זה היה חץ אחד יותר מידי בתוך הלב של איטודיס. הרגשות השתלטו עליו, עניין לא בריא למישהו שצריך לקבל החלטות בשיקול דעת. הוא אחז בראשו והקפיץ את ים מדר (שלא שיחק עד אותו שלב), הוציא את ג`ונס, דקה וחצי אחרי שהכניס אותו, וקיבלנו איבוד אמון בלייב בין מאמן לשחקן, ובכך קנה לעצמו איטודיס עוד אויב בחדר ההלבשה.הפועל ת"א עוד החזיקה מעמד עד סוף הרבע אבל איטודיס העלה את מדר גם בתחילת הרבע הרביעי יחד מלקולם, אודיאסי, בלייקני ומוטלי. הרכב מאסיבי וכבד שעומד בראשו רכז, מופלא ומקומי, אבל היכולת שלו לייצר בצורה משמעותית ביורוליג עדיין זקוקה להוכחה או למישהו שייתן לו בטחון, דקות בשפע ויאמין בו (זה לא יהיה איטודיס). או שישים אותו בהרכב יותר איכותי ביכולת שלו לייצר. אבל בערב בו מיציץ` נראה כמו מישהו ששווה לשים עליו כמה מיליונים, בערב בו בלייקני עולה בניתור בלתי עציר מהמקום והכדורים שלו נוחתים בתחתית הרשת, בערב בו בראיינט חוזר לעמדה הטבעית של סקורר מייצר ומקבל ההחלטות המשמעותי בקבוצה, איטודיס היה עדיין תקוע רגשית באיבוד הכדור של ג`ונס ובחילוף שהוביל את מדר למגרש, וזה הכניס את כל הרוטציה שלו לסחרור. הוא החליט להישאר עם מדר בתחילת הרבע הרביעי. אולי כי כבר נמאסו עליו הדיבורים על "ישראלים שלא משחקים". אולי כי גם הוא נפל בפח שאם ישראלים ישחקו זה יהיה יותר רומנטי ומנצח. וההרכב הזה, של תחילת הרבע הרביעי נטול הגארדים המובילים של הפועל, היה חתיכת ביג מיסטייק, כמו שאמרה פעם ג`וליה רוברטס. מה ביג, Huge.הניהול הרגשי של איטודיס הוביל לרבע אחרון שהחזיר למגרש את הפועל של החודש האחרון, זו הרכה והמבולבלת. זו שלא מצליחה לעמוד מול צמד גארדים מסחרר כמו פרנסיסקו ולו, וביג גאי פנומנלי כמו מוזס רייט (8 מ-10 מהשדה, 9 מ-9 מהעונשין, מדד 34). הפועל חזרה להיות הקבוצה האבודה והחבוטה.כשז`לגיריס מצאה פתרון להכנסת הכדורים לצבע בשמירה כפולה, ציפוף הצבע, והוצאת הכדור ממוטלי ואוטורו, לא היה להפועל קאונטר, כלומר תגובה לתגובה. כשבראיינט ומיציץ` חזרו, זה היה כבר מאוחר מידי. נראה שאיטודיס איבד את הטאץ` בתזמון החילופים שלו. באותם רגעים הז`אלגיריו ארנה כבר בער ממומנטום מקומי, האופק האדום החשיך, והמשבר עדיין כאן. והוא מקצועי, מנטלי ונדמה שהליבה שלו מורכבת ממערכות יחסים מעורערות בין הצוות המקצועי לשחקנים. הכל אנשיםהאם איטודיס צריך ללכת הביתה? התשובה הקצרה: כן. התשובה הארוכה: כן, אבל. הקלות הבלתי נסבלת של מקלדות ומיקרופונים שמפטרים מאמנים בהבל פה יכולה להשכיח שמאחורי הטייטל עומד אדם, משפחתו, כבודו ומורשתו. ישנן מספיק דוגמאות של קבוצות שחוו משברים ארוכים ושרשראות הפסדים שהסתיימו בניצחון שסובב את כיוון הספינה, ואותו מאמן הביא את הקבוצה שלו ללידה מחדש. תשאלו את עודד קטש. אבל נדמה שהמקרה של איטודיס אחר. הצורה בה הפועל שיחקה אתמול בקובנה הראתה ניצוצות של הפנמה שלו שהסיסטם דורש שינוי והתאמות. שהאבולוציה המקצועית של הקבוצה שלו זקוקה לכלים נוספים והוא נכון לספק להם אותם. אבל לקבוצת כדורסל יש היבטים נוספים. באנגלית אומרים שכדי שקבוצת כדורסל תהיה מצליחה "זה לא על האיקס והאו (הסימונים x o על הלוח המחיק של התקפה והגנה) אלא על ג`ון וג`ו". כלומר, הכל אנשים. ההפסדים של מכבי, להבדיל מאלה של הפועל, נבעו מסגל חלש שלא שיחק כדורסל מתאים, ולא ממשבר אמון של מערכות יחסים בין המאמן לשחקנים.להיפך, השחקנים וקטש עמדו יחד. ההפסדים של הפועל ת"א נראים כמו קבוצה שמשהו נשבר בה. שהיא הפסיקה להאמין בעצמה. הפועל ירושלים סונטת בה עם הצד המשפיל של כף היד שוב ושוב. קבוצות היורוליג פושטות ממנה את הביתיות הלא קיימת שלה ומתעלות עליה מקצועית ומנטלית. הקהל שלה לא נמצא שם עבורה. השם איטודיס, התואר אלוף יורוליג, המבט המאיים, הפאסון הנרגן, כבר לא עושים רושם על אף אחד. הוא מאמן כרגע קבוצה מפסידה שאיבדה את הדרך. ועל כן. ישנם סימנים מעידים שזה הזמן של המאמן ללכת, ולרוב, אין מהם דרך חזרה. ואלה הם: הפסדים הופכים לחלק מהזהות הקבוצתית, כחלק מאיבוד האמונה העצמית. שפת הגוף הופכת שלילית, אפאטית, מפסידנית. גם כשהקבוצה משחקת טוב והכל מתנקז למאני טיים היא קורסת כי אין לה שרירי ליבה מנטליים, והיא חוזרת להרגלים הישנים והרעים. רואים מבטים אפאטיים על הספסל, השחקנים בסוף הרוטציה מייחלים למפלתה של הקבוצה ולמפלתו של המאמן. טעויות הופכות לחילופי האשמות, במקום להתמקד במציאת פתרונות. המאמן הופך לציני, ומשתמש בפעולות של פאסיב אגרסיב להביע תסכול (יושב על הספסל ומשלב ידיים). שחקנים מוחלפים על טעות אחת או שתיים. נערכות שיחות אישיות שמנסות להבין מה הבעיה שנגמרות בהבטחות שווא של כל הצדדים על יציאה לדרך חדשה. מחפשים אשמים חיצוניים כמו שופטים. הבעלים מזכיר לכולם כמה הם מרוויחים, כאילו שצ`ק עשה אי פעם סל. שיחות קבוצתיות שאמורות להוציא את המוגלה החוצה יוצרות מוגלה נוספת. כשהדברים האלה קורים, צריך לערבב את הקלפים מחדש. או לחתוך שחקנים ולהביא אחרים, פתרון לא ריאלי עבור הפועל בגלל חוקי היורוליג והליגה. או מציאת מנהיג חדש בעמדת המאמן. לא בגלל ההפסד בקובנה. אבל כן על ההפסדים לירושלים ולמינכן. על כן נראה שהגיע הזמן. שלשה על הבאזר- תארו לכם שמכבי ת"א עולה עוד קצת בטבלה, והפועל ת"א יורדת עוד קצת בטבלה, והנה הן נפגשות לדרבי פלייאין. היש חלום מתוק מזה לכל חובב כדורסל?- מוזס רייט. איזה איש. איזה שחקן. הכינוי שלו הוא Wright the right, כלומר רייט הצודק. אבל צודק הוא מי שמחתים שחקן כזה בקבוצה שלו. רייט מייצר אמפטיה אוטומטית כי יש לו יכולות של זר, אנרגיה של שחקן בית ואגו של שחקן שהתחיל לשחק בתיכון ומקבל את מה שנותנים לו באהבה. הולי מוזס. - יש שחקן ישראלי שהולך לשחק מחר בלילה במשחק האולסטאר של ה-NBA. אם מנחם לס היה כותב את זה בכתבות המופלאות שלו בשנות השמונים, היינו חושבים שמדובר במדע בידיוני סטייל סדרת "הכדורגלנים הצעירים", על רפי ואלון שמובילים את ישראל לזכייה במונדיאל. אבל זה אמיתי. באמת, באמת. כבר שנים שמשחק האולסטאר הפך להיות משחק מיותר, עיסה דביקה של שעמום והייפ מוגזם. השנה לא אפספס שנייה ממנו.