כשקבוצות יורוליג מקבלות את לוח המשחקים ומתחילות לסמן וי על ניצחונות פוטנציאליים, יש משחקים שהטוש הזוהר מסרב לסמן סביבם עיגול. משחק חוץ מול ריאל מדריד הוא בדיוק כזה. במקרה הטוב מסמנים לידו סימן שאלה, אלא אם אתה מגלומן, או שקוראים לך ארגין עתמאן. בטח לא בעונה שבה הבלאנקוס כמעט בלתי ניתנים לעצירה בבית, עם מאזן ביתי מפלצתי והפסד בודד לפנאתינייקוס אי שם בנובמבר.
ולמרות הביתיות המרתיעה, ריאל מדריד (ויתר הספרדיות) הייתה מוכנה להקטין את יתרון הביתיות שלה ולשחק מול יציעים ריקים, רק כדי למרק את המצפון עם העמדה האנטי הישראלית והפרוגרסיבית שלה ושל הממשלה הספרדית הנוראית הזו. תחת כסות של "ענייני אבטחה", היא בחרה בדרך של אפליה פוליטית מהולה בפחדנות, שנועדה בעיקר לגרום לה להרגיש מוסרית יותר בעיני עצמה.
ככה נראית תקרת זכוכית
אבל גם אם מנהלי ריאל התגלו כפחדנים, השחקנים שלהם על הפרקט דאגו להזכיר להפועל ת"א את מקומה בשרשרת המזון. המסר הספרדי להפועל ת״א היה ברור: את אולי הילדה החדשה והמוכשרת בשכונה, ויש לך הררי מזומנים של עופר ינאי, אבל דעי את מקומך. הסטטיסטיקה לא משקרת. מששת המפגשים מול ארבע הקבוצות שמעליה בטבלה, הפועל ניצחה פעם אחת בלבד (ולנסיה).
פנרבחצ'ה, אולימפיאקוס, ולנסיה, ופעמיים מדריד, כולן שלחו את האדומים לעשות שיעורי בית. גם שני ההפסדים לז׳לגיריס מהמקום השישי וההפסד לפאו שנאבקת להיכנס לשישייה היו מאותו סוג. זה לא רק פערי איכות או עומק סגלים; זה ניסיון, זיכרון ארגוני ובעיקר קשיחות. כזו שמזהה מהר מאוד מי נרתע ממגע ומגבירה אותו.
התיוג של הפועל ת״א כבר מזמן סימן אותה כקבוצה מוכשרת, אבל כזו שאפשר להזיז לה את הגבולות עם אגרסיביות. זה אומר שאבאלדה עושה את המוות לבראיינט וקמפאסו למיציץ׳. זה אומר שהזוניה, שהופך לאגדה מדרידאית, ליילס ובטח ובטח טאברס יכולים לתפוס עמדה בלואו פוסט על כל שחקן שעומד מולם ולחגוג עליהם. זה אומר שמלדון, פליז וקמפאסו מגיעים לטבעת כמעט בלי התנגדות.
מדריד מנהלת חלק גדול מההתקפה שלה מהלואו פוסט, בעיקר הזוניה וגבריאל דק, מה שמוביל לכמעט 60% מהסלים שלה שמיוצרים מאסיסטים. איטודיס ניסה לשים פורוורדים גדולים על הזוניה אבל חטף, וניסה להביא שמירה כפולה מהאמצע אבל גם חטף, כשהקרואטי הניע את הכדור מתוך השמירה הכפולה, ומדריד שמרה על 58% של סלים מאסיסטים אתמול.
כדי לנצח את סגנון המשחק הזה דרושה קשיחות הרבה יותר גדולה, סגירת הצבע, אולי שמירה כפולה שמגיעה מקו הבסיס, או הימור על איזורית. אבל ממתי הפועל ת״א סומכת על ההגנה שלה לנצח משחקים? זו קבוצת התקפה ואתמול היא השתעבדה לחלוטין לניסיונות של מיציץ' להרגיש טוב עם עצמו.
רצה להרגיש טוב. מיציץ` (GETTY)
ועכשיו, בלי זמן לנשום, מגיע מבחן אופי. המשחק הקרוב מול בסקוניה, שוב ללא קהל (לפחות נמנע מהמחזה המבחיל של דגלי אש״ף ביציעים), הוא האחרון מאזור חיוג תחתית לעונה האירופאית הזו, והפועל חייבת לנצח כדי לקבע את עצמה בין ששת הראשונות, להבטיח פלייאוף ועוד עונה ביורוליג. כי מה שמחכה לה בשבעה עשר הימים הראשונים של חודש אפריל יכול לעורר בעתה אם הטרנד הזה יימשך.
יש לה רצף ביתי בסופיה, שהייתה טובה אליה הרבה יותר מתל אביב אבל הוא מול פנאתינייקוס (בצד הפחות טוב של העונה שלה), פנרבחצ'ה (שנראתה אתמול אנושית מול מכבי) ואולימפיאקוס (שנעקצה בולנסיה). אחר כך דרבי חוץ, ולסיום מונאקו, שמסרבת להתפרק למרות התחזיות. וואי וואי וואי.
מוציא את המיציץ׳
ואסיליה (ואסה) מיציץ׳ היה הסיפור הגדול של הפועל ת״א מרגע שחתם על חוזה העתק שלו, ועכשיו, בסוף מרץ, הוא עדיין הסיפור המרכזי של הקבוצה הזו, כשמשחקים כמו אתמול חושפים את ההבדל בין הרצון שלו להיות מיציץ׳ של אנאדולו של פעם לבין הרצוי של המציאות של מיציץ׳ של היום. והניסיון הכוחני שלו להשתלט על ניהול המשחק של הפועל מסרס את בראיינט, מאבד את בלייקני, מעלים את ג׳ונס וגומר את מדר, והכל בגיבוי ואישור של איטודיס.
אתמול הוא סיים עם 3 מ-11 מהשדה, כפה את עצמו על ההתקפה מהרגע הראשון מלבד כמה נגיעות בהן מצא את אוטורו (בנוהל של תחילת כל משחק), וניסה להציל בעיקר את עצמו. לאחר מכן, בתחילת המחצית השנייה, רצף של פעולות שכלל זריקות כפויות ואיבודי כדור היו הדקות הכי מתסכלות של הפועל ת״א אתמול. דוגמאות? לא חסר.
מיציץ׳ ניסה חדירה על טאברס רק כדי לקבל גג. ואז חדירה על קמפאסו רק כדי שהקטנצ׳יק ישדוד לו את הכדור. עבירה לשלוש זריקות בקלוז אאוט עצל. ריאל רצה לדו ספרתי גבוה. איטודיס יכול היה להחליף אותו, אבל הוא לא עשה את זה. הוא יכול היה לקחת פסק זמן, אבל נמנע. הוא יכול היה לשים את הכדור אצל בראיינט אבל נשאר פאסיבי, וראה בעיניים כלות את מריו הזוניה עושה את מה שהוא הכי טוב בו: לנהל את המשחק מהלואו פוסט, לקלוע שלשות וליצור רצף קטלני של נקודות שהשכיב את המשחק לישון.
אבל מיציץ לא עצר שם. גם מיני ניסיון חזרה של הפועל בסוף הרבע השלישי נעצר בגלל פעולות שלו, כשכידרר את עצמו עד מות ההתקפה האדומה רק כדי לקחת זריקה קשה, ומיד קיבל שלשה של פליז בצד השני. התשלום על ההתעקשות על מיציץ' מגיע מיד ובמזומן מול קבוצות כמו מדריד, אולימפיאקוס ופנר.
אבל רגע, זה לא נגמר שם וזלג גם לרבע הרביעי: הניסיון האחרון של איטודיס להשתמש בו נגמר באיבוד במתפרצת, כשכידרר באמצע המגרש כמו היה נער שרק לומד לנהל התקפת מעבר, קיבל סל בצד השני ואז הגיע חילוף שכולו היה מגבת לבנה שזרק איטודיס: בר טימור במקום מיציץ׳.
מאפשר את הסירוס. איטודיס (GETTY)
לעיתים זה נראה שהפועל ת״א כולה היא פרוייקט שיקום של הקריירה שלו ולא קבוצה שרוצה לנצח משחקים. נראה שהוא במסע צלב כדי להציל את עצמו מעצמו. בינתיים שלושה שחקנים אחרים עומדים בריווח ומביטים בו מנסה להשתקם. אחד מהם הוא אלייז׳ה בראיינט, וכשהוא מקבל את הכדור לנהל את ההתקפה היכולת שלו לייצר מפיק אנד רול או בבידודים הופכת לקסם. אבל רק כשמיציץ׳ מרשה לו.
הבעייתיות בשימוש של מיציץ׳ מתחלקת לשניים: יותר מדיי זמן העונה הוא נמצא בכושר אישי לא טוב ומנסה להתאושש תוך כדי המשחקים כדי לצאת מזה, והעניין השני הוא השימוש האינסטרומנטלי של איטודיס בו בתור מוביל כדור. דווקא כשהוא לא מוביל כדור ומקבל את הכדור בהתקפה מההמשכיות שלה, לאחר כיווץ ההגנה מיכולת היצירה של בראיינט וג׳ונס, הוא הרבה יותר אפקטיבי. זה לא אומר שהוא רול פלייר, לא לא. אל תגידו את זה לידו, לא בשקט ולא בצחוק. אבל זה כן אומר שהפועל ת״א הרבה יותר טובה כשהוא לא מנהל את ההצגה, אלא שותף בה.
צפרדעים אדומות
הקולות, כולל זה כאן, שקראו לאיטודיס להיות מפוטר, חלפו עברו להם. איטודיס שרד, אולי לא בקור רוח, אבל כן הצליח לייצב את הספינה בצורה מרשימה, גם אם זה בעיקר בזכות אדם אחד: אלייז׳ה בראיינט. הוא המוציא לפועל ומביא הנצחונות. אבל מעבר להסתמכות של הפועל על בראיינט, העיניים הישראליות נודדות אל הספסל האדום וגם בלי להיות פטריוט של כדורסל ישראלי, הלב יוצא לראות את העיניים הכבויות של ים מדר על הספסל של הפועל ת״א.
האיש שהקריב את הברך שלו כדי שהפועל ת״א תעפיל ליורוליג נראה כמו מישהו שלא רוצה להיות שם, ומעדיף לא לקבל דקות בכלל מאשר לקבל דקות גארבג׳ טיים כמו אתמול. אם הפועל ת״א תעשה פלייאוף, השימוש בישראלים תהיה מכה קלה בכנף עבור איטודיס וינאי. על פניו, עבור מועדון שהיה נון פקטור ולא זכה בדבר עשרות שנים, זה מחיר שנראה ששווה לשלם כדי להיות בצמרת האירופאית.
אבל הפועל ת״א היא לא וינס לומברדי. הניצחון הוא לא הדבר הכי חשוב ובטח שלא היחידי. בסיס האוהדים צריך להרגיש טוב עם עצמו. לבזבז כסף של נובוריש אבל להיות עם תודעה של כסף ישן. לשחק ביורוליג ולהתגעגע להפועל עודפים. להיות קצת טהרנים, הרבה צודקים ותמיד יפים. יותר מכל, הפועל ת״א השנה היא הסיפור על איך עופר ינאי ודימיטרי איטודיס מעבירים אותם מסע על איך לבלוע צפרדעים אדומות ולהישאר בחיים.