כשעופר ינאי ביקש מדימיטריס דימיטריס איטודיס לבנות קבוצה שתסיים בטופ 6 ותבטיח מקום לעונה נוספת ביורוליג, הוא קיבל בחזרה תכנית מאוד צינית, מאוד יקרה ובעיקר מאוד מדויקת.
איטודיס שאת המפעל הזה מכיר היטב עם שתי זכיות יורוליג ויותר מעשור בצמרת האירופית, הסביר לעופר דבר פשוט: יש 38 משחקים. כדי להבטיח טופ 6 צריך לנצח בערך 23–24 מהם. זה הכול. ניצחון על וילרבאן נותן בדיוק אותו ניצחון כמו ניצחון על אולימפיאקוס. ניצחון באוקטובר שווה בדיוק כמו ניצחון במרץ. ניצחון ב־25 הפרש עם כדורסל אסתטי, שיתוף ישראלים ואולם מתלהב שווה בדיוק כמו 78:81 אפור באולם חצי ריק בבולגריה.
היורוליג לא מחלק נקודות בונוס על להיות נחמדים. לא על שיתוף ישראלים. לא על פיתוח שחקנים. לא על כדורסל יפה. לא על רומנטיקה. לא על פרגונים בתקשורת. צריך לנצח 23–24 משחקים מתוך 38. זה הכול.
אין נקודות על להיות נחמדים (הפועל ת“א)
מכבי תל אביב, למשל, פעלה אחרת. זו קבוצה שפתחה את העונה עם מאזן רע מאוד, חיכתה להזדמנויות שוק ולשחקנים שישתחררו מקבוצות אחרות, ניסתה לחשוב גם על הליגה המקומית וגם על הטווח הארוך, בידיעה שיש לה שריון ומרחב נשימה. היא השתפרה ככל שהעונה התקדמה ואז קרסה בדיוק לפני הישורת האחרונה וסיימה מחוץ לתמונה, באזור המקום ה־12.
הפועל ירושלים, מנגד, לא באמת הבינה מה המשימה שלה. היא הייתה מצוינת מהרגע הראשון ביורוקאפ, סיימה ראשונה את הבית ונראתה כמו אחת הקבוצות הטובות במפעל אבל ביורוקאפ, בניגוד ליורוליג, לסיים ראשון או שמיני בעונה הרגילה לא נותן כמעט שום יתרון אמיתי. בסוף הכול מתנקז למשחקי הדחה. וברגע שהכסף היה על השולחן היא נפלה.
כלומר: מתן אדלסון לא הגדיר נכון את המשימה. הבעלים של מכבי לא הגדירו נכון את המשימה. עופר ינאי הגדיר את המשימה בצורה חדה מאוד ואיטודיס הבין אותה בצורה חדה עוד יותר. מרוב שאיטודיס הבין את המשימה, הוא היה מוכן להקריב כמעט הכול בדרך אליה. הסגל הישראלי נדחק הצידה. אירוע ים מדר הפך לסאגה מתמשכת. שיתוף הישראלים הצטמצם למינימום. מועדון עם מסורת וזהות ניסה להפוך בן־לילה למכונת ניצחונות אירופית. התקשורת נכנסה לעימות יומי עם הקבוצה והמאמן. חלק מהקהל התרחק. בעיות ישנות לא נפתרו ונוצרו חדשות.
ואז התגלתה גם אמת מקצועית קשוחה יותר: הקבוצה שנבנתה כדי לגרד 60% הצלחה לאורך עונה רגילה, הצליחה לעשות את זה בעיקר מול הדרג השני של היורוליג. מול קבוצות הצמרת האמיתיות של המפעל האחוזים צנחו בצורה דרמטית. ועדיין, בשורה התחתונה, איטודיס קיבל משימה ועמד בה. לתחושתי, המשימה בעונה הבאה כבר תהיה אחרת לגמרי - לא "להיכנס לטופ 6”, אלא להגיע לפיינל פור וכדי לעשות את זה, הפועל תצטרך לעבור אבולוציה.
היא תצטרך לא רק לשמור על 60% הצלחה מול כלל המפעל, אלא גם להתקרב לאזור ה־50% מול קבוצות הטופ של אירופה. היא תצטרך להיות טובה כבר מאוקטובר ולא לבנות על מרדף מאוחר. היא תצטרך כדורסל שיטתי ומדויק יותר, כזה שמנצח גם קבוצות עם כישרון דומה. היא תצטרך להשתמש בליגה הישראלית כמגרש אימונים אמיתי לרוטציות, חיבורים ושיטות ולא כמטרד. היא תצטרך לייצר יתרון ביתיות אמיתי, גם בסופיה ובוודאי אם וכאשר המשחקים יחזרו לישראל. והיא תצטרך שלושה שחקני על שמסוגלים לקחת משחקים של פלייאוף יורוליג ברגעים שאי אפשר "לייצר” דרך שיטה בלבד.
ובעיקר היא לא תוכל להכיל שוב את אירוע ואסילייה מיציץ’ במתכונת הנוכחית - או שנפרדים, או שבונים סביבו סגל שמסוגל לחפות על המחירים שהוא מייצר.
איטודיס קיבל השנה משימה ועמד בה. המשימה שהוא יקבל בעונה הבאה תהיה קשה בהרבה. ואם להשתמש בקלישאה של איינשטיין - לא אריק, השני, לעשות שוב את אותו הדבר ולצפות לתוצאה אחרת, זו כבר הגדרה של חוסר שפיות.