שתי התל אביביות מגיעות ליורוליג עם שאיפות גדולות וסגלים יקרים, אבל בהפועל צריך לשאול אם האנשים שהאיצו את הפרויקט הם גם אלה שצריכים להוביל את השלב הבא. במכבי מנגד צריך לשאול אם הרצון לרצות את הקהל הותיר מספיק מקום לבניית קבוצה מאוזנת.
עופר ינאי מכיר היטב את ההיגיון של פרויקט תשתית. בתחילת הדרך משקיעים סכומים עצומים, משלמים על תכנון, ציוד ואנשים ועדיין אין הכנסות. כל חודש נוסף של הקמה עולה כסף ודוחה את היום שבו הפרויקט מתחיל להחזיר את ההשקעה. לכן קבלן מנוסה שמסוגל לקצר את לוח הזמנים עשוי להיות שווה הרבה יותר ממחיר החוזה שלו.
במובן הזה, ההשקעה של ינאי בהפועל תל אביב הייתה הגיונית. הוא גייס אנשי מקצוע ושחקנים יקרים כדי להביא את הפועל אל היורוליג מהר מכפי שמישהו העז לדמיין. המאמן ושלושה או ארבעה מהשחקנים הבכירים היו הקבלנים המרכזיים של המהלך. על מה שהם עשו בדרך, מגיע להם קרדיט.
אלא שביום שבו פרויקט התשתית מתחיל לפעול, השאלה משתנה. כבר לא שואלים רק מי הצליח להקים אותו במהירות. שואלים מי יודע להפעיל אותו, לשפר אותו ולהפיק ממנו את התוצאה שההשקעה נועדה להשיג. ההצלחה של אתמול אינה פוטרת איש מבחינה מחודשת היום.
וזו השאלה שהדירקטוריון צריך לשאול על הפועל. ככל שהציפיות גדלו, גדלו גם המחירים שהמועדון מוכן לשלם. אבל האם התוספת הזאת עדיין מייצרת תוספת דומה על הפרקט? האם ההיררכיה שנבנתה בדרך ליורוליג היא ההיררכיה הנכונה לקבוצה שרוצה להצליח בתוך היורוליג?
מוקדם להסיק מסקנות ממשחק פתיחה ובכל זאת, הוא לא יצר את כל השאלות האלה, הוא רק האיר אותן. סימני השאלה סביב דימיטריס איטודיס ו-וסיליה מיציץ' קיימים כבר זמן מה. עכשיו גם אלייז'ה בראיינט נכנס למוקד הדיון. שלושתם שמות גדולים, ושלושתם ראויים להישפט על פי יכולתם להוביל את הפועל הנוכחית, לא רק על פי המעמד שאיתו הגיעו או התרומה שלהם למסע עד כאן.
סימני השאלה קיימים כבר זמן מה. מיציץ` (GETTY)
מכבי תל אביב מנגד נמצאת בסיפור אחר לגמרי. שם נדמה שהבעלים מנהלים כבר תקופה קמפיין בחירות מתמשך מול האוהדים. הם מבינים היטב שהאמון של הקהל אינו מובטח, ומקשיבים למה שהוא מבקש: מאמן שהוא אוהב, שחקנים שהוא רוצה לראות, תארים מקומיים ושינוי בתחומים בהתנהלות שהכעיסו אותו. המסר כמעט תמיד זהה: שמענו אתכם, הקשבנו לכם.
יש בזה כוח. מועדון שאינו מקשיב לקהל שלו מאבד משהו מהותי (לפרטים, מעבר לכביש). אבל קהל, כמו ציבור בוחרים, רואה בעיקר את התוצאה הגלויה של ההחלטות. הוא לא יושב בכל משא ומתן, לא מכיר כל ויתור שנעשה בדרך, ולא נדרש לפתור בעצמו את כל הסתירות שבין הרצונות שלו.
אפשר להבין למה מכבי רצתה לבנות קבוצה שתלהיב את האוהדים. קשה יותר להתעלם מהמחיר. כשמכבי מתקשה להציע לשחקנים את חוויית המשחק הביתי בישראל, היא עשויה להידרש לשלם יותר כדי להביאם או להשאירם. שחקן שמקבל מחיר גבוה יותר לא הופך בשל כך לשחקן טוב יותר, ומכבי משלמת כפול לשחקנים שרק שנה שעברה הסתפקו בחצי. במקביל, הסגל מעורר שאלות על האיזון בין גארדים לפורוורדים ועל היכולת לעבור עונה ארוכה כשחלק מהשחקנים נושאים איתם סימני שאלה בריאותיים.
וים מדר? ברור למה הקהל אוהב אותו. יש לו נוכחות של כוכב והוא מסוגל להדליק אולם ברגע. אבל השאלה שמכבי צריכה לשאול קרה יותר: מה היא צריכה מהרכז שלה בכל ערב ביורוליג, והאם מדר, במסגרת הסגל שנבנה סביבו, יכול לתת לה את זה בעקביות? את התשובה נקבל על הפרקט, לא במחיאות הכפיים בעת ההחתמה.
יגיע בעקביות? מדר (GETTY)
הפועל ומכבי הגיעו לכאן בדרכים שונות. אחת ניסתה לקצר בכל מחיר את הדרך לצמרת; השנייה ניסתה להחזיר לעצמה את אמון הקהל. שתי המטרות מובנות. הבעיה מתחילה כשהן תופסות את מקומה של השאלה המקצועית הפשוטה והמסובכת מכולן: האם השחקנים האלה מתאימים זה לזה, למאמן, לתפקידים שלהם ולמה שיידרש מהם בעוד חצי שנה?
בליגה הישראלית מישהי מהן יכולה לזכות באליפות גם בלי תשובה מלאה. מישהי חייבת לסיים ראשונה, והשנייה עוד יכולה להסביר למה הייתה קרובה. ביורוליג אין חובה לחלק פרסים לתל אביביות. שם פרויקט מרשים וקמפיין מוצלח צריכים, בסופו של דבר, להפוך לקבוצת כדורסל טובה והאפשרות להיכשל, במקביל קיימת.