לספורט הישראלי יש כישרון יוצא דופן להפוך תקווה לעובדה. שחקן מוכשר הופך לכוכב, מאמן אהוב הופך לשיטה, וכמה שמות מוכרים הופכים נבחרת להבטחה. אחר כך מגיע המשחק, ומתברר שהיריבה לא קראה את התחזיות שלנו. אולי הגיע הזמן לקשור פחות כתרים ולקרוא יותר את המציאות.
הקשיים של נבחרות הכדורגל והכדורסל, ההדחות של המועדונים באירופה והתגובות לפתיחת העונה של מכבי ביורוליג מחייבים שאלה רחבה יותר מזהות האשם התורן: האם אנחנו יודעים להעריך באופן מפוכח את הספורט שלנו? אנחנו התקשורת, אנשי המקצוע והאוהדים. גם מי שכותב את השורות האלה.
קחו את היחס לדימיטריס איטודיס ולעודד קטש. שני מאמנים עם יכולות וחסרונות, שצריכים לעמוד לביקורת כי ככה זה בספורט. אבל בחלק מהשיח הם מגיעים לדיון בתנאים שונים. אצל איטודיס, החלטה שנויה במחלוקת הופכת במהירות לראיה שהוא עקשן, מנותק או לא מבין את הישראלים או גרוע מזה - מנהל פנקסות מוטה. אצל קטש, יש נכונות רחבה יותר להסביר דרך השיטה, הנסיבות והצורך בשחקנים המתאימים והכל מאוד מלטף כי בין היתר עודד הוא עודד השחקן והכוכב שחלק לא גדול מהתקשורת גדל כמעריץ.
אפשר לבקר את איטודיס על הרוטציה ועל ניהול המשחק. שתי הזכיות שלו ביורוליג אינן מעניקות חסינות, אבל הן מחייבות לבחון ברצינות את האפשרות שגם להחלטה שאנחנו לא אוהבים יש היגיון מקצועי.
קטש הוא מאמן בעל זהות מקצועית ברורה, וההערכה אליו אינה מקרית. דווקא משום כך, ״הכדורסל של קטש״ צריך להיות תחילתו של ניתוח. לפעמים הוא נשמע כמו סופו. מה השיטה מייצרת מול יריבות חזקות? מה המחיר בהגנה? איך היא מתפקדת כשהיריבה מוציאה את הקבוצה מהמהלכים הנוחים שלה? אלה שאלות לגיטימיות, בדיוק כפי ששאלה על דקות של ישראלי אינה הוכחה שאיטודיס שונא ישראלים.
גם ההשוואה מחייבת הגינות. תקציב, סגל, פציעות וביתיות צריכים להילקח בחשבון אצל שניהם. אי אפשר להתעלם מהנסיבות כדי לבקר מאמן אחד, ואז לשלוף אותן כדי להגן על האחר, וכמובן שלאמן קבוצה שחייבת לסיים טופ 6 אינו דומה למי שיכולה לעשות עונות רבות בתחתית היורוליג מבלי לדאוג למעמדה.
אפשר לבקר, חובה להיות הוגנים. איטודיס וקטש (אלן שיבר)
גם תמיר בלאט וים מדר ממחישים את הפער האפשרי בין איכות להאדרה. שניהם שחקנים טובים, אבל האם אנחנו מבחינים בין רכז ישראלי בכיר לרכז מוביל באירופה? האם אנחנו בוחנים הגנה, יציבות והתאמה להרכב, או מתייחסים לכל צמצום בדקות כעוול? המעמד שאנחנו מעניקים להם צריך להישען על ביצועים לאורך זמן.
בכדורגל, אותה בעיה לובשת את התואר ״ליגיונר״. אנחנו מתלהבים מהיציאה לחו״ל ומתקשים להבחין בין שחקן ששייך למועדון לשחקן שמשפיע עליו. מכללה אינה הבטחה להצלחה, חוזה ב-MLS אינו תעודת איכות אוטומטית, והשתייכות לליגה בכירה אינה זהה להצטיינות בה. צריך לבדוק דקות, תפקיד, רמה ויכולת.
יש לנו שחקנים טובים. אין לנו מספיק שחקנים שמובילים בעקביות ברמות הגבוהות. דני אבדיה הוא חריג מרשים; הוא אינו תעודת הצטיינות לכל המערכת. גם כשהזרים מובילים מועדון ישראלי להצלחה באירופה, מגיע למועדון קרדיט אבל ההישג אינו מוכיח כשלעצמו את איכות השחקן המקומי.
ליגיונר? לא תעודת איכות אוטומטית
ובזמן שאנחנו מפריזים בהערכת עצמנו, אנחנו מקלים ראש ביריבות. קבוצה שלא שמענו עליה הופכת ל״יריבה שחייבים לעבור״. חוסר ההיכרות שלנו מוצג משום מה כחיסרון שלה. אחרי ההפסד, ההאדרה מתחלפת בהשפלה. הכוכב נעשה בלוף והגאון נעשה חסר מושג. המעבר הזה מעיד בעיקר שההערכה הראשונית הייתה שטחית.
השיח אינו הסיבה היחידה לכישלונות. הכשרה, תשתיות, ניהול והמציאות הביטחונית משפיעים ישירות. אבל השיח משפיע על האבחון, והאבחון על ההחלטות. אם אנחנו משוכנעים שהסגל מצוין ורק המאמן מפריע, נחליף שוב מאמן בלי לטפל בפערים. אם כל צעיר הוא כבר כוכב, לא נדרוש מספיק מהמערכת שמפתחת אותו.
כדי להשתפר, צריך לקבוע ציפיות ולחזור לבדוק אותן. למדוד שחקנים לפי ביצועים ותפקיד, ומאמנים לפי שיפור ותוצאות ביחס למשאבים. לתת זמן ולדרוש הסברים מקצועיים. להתעניין באיכות האימון היומיומי לפחות כמו בזהות המאמן הבא.
אפשר לאהוב את קטש ולשאול שאלות קשות. אפשר לבקר את איטודיס ולכבד את שיקול דעתו. ואפשר לרצות שהנבחרות יצליחו בלי להמציא להן איכות שעוד לא הוכיחו. השאיפות צריכות להישאר גבוהות. האבחנות צריכות להיות מדויקות יותר. כדי להשתפר, נצטרך להכיר בפער בין הספורט שיש לנו לבין הסיפורים שאנחנו מספרים עליו.