הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

ממעמקים: עשהאל שבו קם מהטרגדיה לחיים חדשים

אחרי שאיבד את אימו ואת 3 אחיו ונפצע קשה בפיגוע באיתמר ב-02', עשהאל שבו נעזר בספורט כדי להתמודד עם האובדן. על זיכרון בצל הקורונה ("אעלה לבית הקברות") והמסר: "אפשר להסתכל מה למדנו ומה לעשות בעתיד". צפו בכתבה המרגשת מתוך "חמישיות"

ארד ירושלמי
ארד ירושלמי  27.04.20 - 19:10
תחילת כתבה

כתבת הווידאו מתוך "חמישיות": גיא לוינקרון.

ביום הזיכרון לחללי צה"ל אנחנו מתכנסים על מנת לזכור את אלו שנפלו במערכות ישראל או בעת מילוי תפקידם בשירות הצבאי, אבל ישנו עוד פן לא פחות משמעותי - זיכרון נפגעי פעולות האיבה והטרור. עבור עשהאל שבו, ליום הזה יש הרבה משמעויות: אישית, משפחתית, זהותית, פיזית ורגשית.

שבו הוא אחד מבני המשפחה ששרדו את הפיגוע האכזרי באיתמר ב-2002, בו נרצחו אימו ושלושת אחיו על ידי חוליית מחבלים שפלשו לביתם. בהווה יש לו סיפור הרבה יותר חיובי - שבו מייצג את ישראל בנבחרת הכדורסל על כיסאות גלגלים, שיחק בקבוצה בגרמניה עם חוזה מקצועני (שם פגש את אישתו) ומצליח למצות היטב את חייו, למרות העובדה שאיבד רגל בפיגוע. בראיון לערוץ הספורט, הוא סיפר על ההתמודדות היום-יומית, על המשמעות של היום הזה עבורו ועל ההסתכלות החיובית שלו כלפי המציאות בה הוא נמצא.

"לצערי אני לא עושה יותר מדי ספורט עכשיו", סיפר שבו על ההתמודדות עם הסגר שכופה נגיף הקורונה, "יש פארק ליד הבית, לפעמים אני יורד עם הכיסא גלגלים, אבל אין סל. עושה קצת תנועה וכושר אירובי, ולרוב אימוני כוח בבית ועבודה על יציבה. חוץ מזה יש מלא מה לעשות בבית, עובד על שיפוצים לא מעט ומנצל את ההזדמנות כדי להתעסק בדברים האלה".

עד כמה המצב החדש משפיע על התפקוד היום-יומי שלך?
"אני לא בקבוצת סיכון. אני סך הכל בריא מכל הבחינות. הספקתי לפני ההסגר להתנדב קצת בעזר לציון עם קשישים, זה מילא לי את הזמן וגם את הנפש. את המשפחה שלי (האבא והאחות ששרדו) לא ראיתי חודשיים. גם לא חברים לקבוצה, הכל כרגע מתנהל רק בקשר טלפוני או בזום. אבל כישורי הבישול השתפרו מאד. אני מנסה להוציא את ההכי טוב מהתקופה הזאת, יותר משקיע בבית".

אילו תחושות עולות ביום הזיכרון?
"אני תמיד אומר שאנחנו באופן אישי לא צריכים את יום הזיכרון כדי לזכור. לנו יש אזכרה למשפחה, זה תאריך שונה, אבל זוכרים כל יום. בטח אני, עם הנכות. אני מסתכל על זה שהיום הזה ספציפית נועד בשביל כל מי שנרצחו במלחמות ישראל. צריך להגיד להם תודה, להוקיר לכל מי שהקריבו נפש בשבילנו. היום הזה הוא בשבילם. חוץ מזה ביום כזה כל שנה אני אוהב מאד לשמוע ולהנציח סיפורים. אני משתדל לשמוע כל שנה לפחות סיפור אחד חדש".

מה היום הזה אומר עבורך? מה המשמעות שלו בשבילך?
"בשנה שעברה ביום הזיכרון נאמתי בכנסת. זו הייתה חוויה מאד גדולה ומרגשת, להיות נציג נפגעי הטרור, לנאום מול ראש הממשלה ושרים, זה היה מאד מרגש. אני זוכר גם כמה מרגש היה בסוף הנאום, כי זה לרוב הטקס שקט ולא מוחאים כפיים, אבל אני הייתי היחיד שכן מחאו לו. זה לא נהוג. הראשון שהתחיל היה בנימין נתניהו, ואז כולם בעקבותיו. זה היה סמן דרך בחיים שלי, חד משמעית".

"השנה יש שינוי מאד גדול בגלל המצב", אומר שבו על יום הזיכרון הנוכחי, "יותר קשה, משתדלים לשמור על הדור המבוגר. יש דיבור על לא לצאת למשפחות, אבל אני כבר אמרתי מראש שאני עולה לבית הקברות. בשומרון היה אולי מקרה אחד של קורונה, ואני באופן אישי רוצה לעלות ולהניח זר. היה דיבור ביישובים שאמרו לא לתת לאחרים מהערים הגדולות להגיע ולהדביק את כל היישוב. אני כמובן לא רוצה להגיע למשפחה שלי כדי לשמור על אבא. אבל בית הקברות מבודד, אז אין לי שום מגע עם אף אחד, זה רק לבוא ולהניח זר, להגיד תודה ולחזור הביתה. אני משתדל לשמור על החוקים וההוראות כל הזמן".

"זהו יום עם משמעות מאד גדולה בשבילי", הוא הוסיף. "אני לא רואה טלוויזיה, זה פשוט יום שחווים ומסתכלים אחורה על מה שעברנו. עברו כמעט 18 שנה מאז הפיגוע, זה הרבה זמן, אבל בשביל מישהו כמוני זה מעט. אני מסתכל על מה שעברתי בשנים הללו ואומר לעצמי מה אפשר לעשות עוד ב-18 השנה הבאות. מאיפה באתי ולאן אני הולך. זה קצת כמו השוואה ליום כיפור, זה היום כיפור שלי. יום ללמידה וזיכרון. כל שנה ביום הזיכרון אני בעיקר לומד יותר מאנשים אחרים".

נעבור לספורט: איך החיבור לעולם הזה עזר לך בשיקום?
"הספורט הוא חלק מהפציעה שלי בסופו של דבר. במהלך השיקום התחלתי לשחות, זה היה עניין שיקומי. פתאום מצאתי מקום שאני מרגיש שאני לא שונה, כי כולם שם היו כמוני במידה מסוימת. הייתי במקום שקיבלו אותי עם זרועות פתוחות וחום מהרגע הראשון. זה היה מאד נוח. מעבר לזה תמיד אהבתי מים ולשחות. כשהשתחררתי מבית החולים אז התחלתי להתחרות. הייתי בתחרויות בחו"ל עד גיל 18, ואז התחלתי לחפש את עצמי קצת יותר והייתי בטיפולים פסיכולוגיים. זה היה השלב בו החלטתי להשאיר את השחייה מאחור".

שבו תיאר את הכניסה לעולם הכדורסל: "חיפשתי ספורט חדש ומצאתי את הכדורסל, שזה מה שאני עושה עד היום. זה נגע לי במשפחה, בלימודים, ולימד אותי הרבה מאד ערכים. בעצם הייתה לי תחושה שאני בריא דרך הספורט. למדתי ערכים של התמדה, השקעה ומוסר עבודה. בכל כישלון לומדים איך להשתפר. אם לא היה לי את הספורט, כל כישלון היה נראה גדול יותר ולא הייתי יכול לקום מזה. אתה יכול להפסיד 40 משחקים ולקחת משחק אחד של אליפות. ההפסדים מלמדים לעשות את המשחק האחד הטוב שהביא לך תואר. בבית הספר בהתחלה היו בוחרים אותי אחרון לכל דבר, וזה בעצם חיזק אותי יותר ויותר".

כמה חזק זה עבורך עצם העובדה שאתה מייצג את ישראל בענף ספורט מסוים בזירה בין לאומית?
"אני הכי זוכר את אליפות אירופה הראשונה שלי. זה היה בנבחרת עד גיל 22. אני נכנסתי לאולם, שמתי על הגב דגל ישראל. אמרו לי שאסור, אבל התעקשתי. למה? כי דגל ישראל בשבילי אומר המון. בתור אחד שעבר הרבה דברים, להיות באליפות ראשונה במסדרון הזה בו אתה שומע את הקהל, זה היה מקום חשוב בשבילי להגיד שישראל פה, למרות מה שעברנו. יש כמה סמני דרך בחיים שלי, זה אחד מהם. לשמוע את ההמנון בכל משחק זה מרגש. עברתי כבר שש אליפויות אירופה".

איך השחקנים בקבוצה בגרמניה הגיבו לסיפור שלך?
"אירופה בכלל קצת מנותקת. אנחנו במזרח התיכון חיים את הפיגועים וחיים את הדברים האלה, ובאירופה אין להם יותר מדי בלאגן כזה. אתה מספר את הסיפור וזה מזעזע את כולם, אבל הם לא יכולים להתחבר לרגש כמו בן אדם זר ברחוב בארץ. אנחנו שנים חיים את זה. בסופו של דבר זו קבוצה מקצוענית, כולם מקבלים את כולם. הם כיבדו עבורי את יום האזכרה וימים כמו יום כיפור. מעבר לזה לא הרגשתי משהו שונה. קלטתי שם שגרמניה היא המדינה הכי טובה בעולם מבחינה סוציאליסטית. הייתי שם על תקן שחקן זר, ולמרות זאת הביאו לי רגל תותבת חדשה לגמרי דרך ביטוח בריאות. בארץ לא הייתי מקבל מימון באותו אופן כמו בגרמניה".

מה התכניות שלך לעתיד הרחוק? איפה אתה רואה את עצמך בעוד 10 שנים?
"אני חושב שמבחינה אישית בעוד 10 שנים אולי יהיה לי ילד או שניים. מקצועית, מאמין שאהיה לקראת סוף הקריירה שלי. אני כל כך אוהב את מה שאני עושה, אז חוץ מזה אני לא רואה את עצמי משתנה. אמשיך לאמן ולעשות הרצאות, כי אני ממש נהנה מזה. תלמידים מסתכלים עליי באופן ספורטיבי, וככה אפשר לתת לספורטאים צעירים ערכים שאני למדתי. אני יכול להעביר דברים משמעותיים לדור הבא, מאד מתחבר לזה".

יש לך מסר שאתה רוצה להעביר לספורטאים אחרים, במיוחד ביום כזה?
"בטח. אני חושב שכספורטאי, יום כזה מחבר מאד לספורט עצמו. זה בא ללמד אותנו דברים קשים שהעם שלנו עבר. אפשר להסתכל על זה בנקודת מבט של 'מה עברתי בספורט ואיך אני משתפר הלאה'. זה לא העניין של רק להעלות זיכרונות עצובים, אלא פשוט להסתכל אחורה על מה למדנו ומה אפשר לעשות בעתיד. מה אני יכול לשפר ולעשות יותר טוב. זה חד משמעית מה שקרה גם לי. ישראל יכולה להיות מעצמת ספורט דווקא בגלל הדברים הקשים שעברנו".