יותם הלפרין משחזר: הגעגוע לישראל והניצחון על גוראן דראגיץ'

העונה הראשונה שלי מחוץ לישראל היתה באולימפיה לובליאנה, שבאותן שנים נחשבה לחממה ותיקה ומוצלחת שפיתחה רשימה ארוכה של כדורסלנים איכותיים ומבטיחים. ההתאקלמות בסלובניה לוותה בהרבה רגשות: התרגשות, חששות, שמחה וגם לחץ, למקסם את העונה ולהמשיך להתפתח כשחקן.

הייתי בן 20 ועזבתי בעצם את כל מה שהכרתי פה בארץ. ב-2005 עוד לא היה זום, לא שיחות וידאו בווטסאפ וגם לא פייס טיים, אבל אני לא בן אדם שחייב שיחות על בסיס יום יומי, אז השמירה על הקשר עם החברים והמשפחה בישראל היתה קצת עם הטלפון, קצת עם האינטרנט, ובמקביל ביקרו אותי הרבה חברים ומשפחה במהלך השנה.

ההתמודדות עם המרחק ואתגר שבלהיות לבד לראשונה רחוק מהבית היתה, איך לא, בעזרת הכדורסל. התרכזתי במטרה שלשמה הגעתי ללובליאנה, שזה המון המון כדורסל. הקבוצה שיחקה ב-3 מסגרות שונות, ובזמן הפנוי למדתי להכיר ולהיחשף להרבה דברים שלא חשבתי שאני אוהב. הגעגועים, מטבע הדברים, היתה למשפחה, לחברים, ובהחלט גם לאוכל בישראל.

הזיכרון הכי גדול שלי מהעונה הזאת היה כמובן הדאבל שלקחנו. בסדרת הגמר בליגה גברנו 2:3 על סלובאן, ובזמנו היה שם שחקן נחמד בשם גוראן דראגיץ׳. אבל אם אני כבר מעלה זכרונות מפרק החו״ל בקריירה שלי, אי אפשר שלא להזכיר משהו כמו 20 משחקים ששיחקתי במדי אולימפיאקוס נגד פנאתינייקוס, במשך 3 שנים, וזו היתה תקופה מדהימה וחוויה מדהימה.

העונה בסלובניה היתה הראשונה מבין 6 עונות ששיחקתי באירופה. אחרי העונה בלובליאנה תחת זמאגו זגאדין, העונה השלישית באולימפיאקוס עם דושאן איבקוביץ׳, ועונה סנט פטרסבורג תחת יורי זדובץ' - רציתי ללכת למקום שיהיה בו טיפה פחות עומס. אז חתמתי בבאיירן מינכן לאחר שיחה עם דירק באומן.

אלא שאחרי חמישה ימים בלבד שלי במינכן, רגע לפני פתיחת העונה, באומן פוטר (עד היום אני לא יודע למה) ואחרי חודש ההנהלה מינתה את סבטיסלב פסיץ׳, עוד מאמן שידוע בקשיחותו. הוא נכנס לחדר ההלבשה ובדרכו המפחידה אמר: ״חוץ מלעבוד קשה אני לא יודע כלום״. אז אני אמרתי לעצמי, הנה, ביקשת פחות עומס וקיבלת הכי קשה… זו הייתה עונה לא פשוטה עבורי גם ברמה המקצועית וגם ברמת הקושי של האימונים, אבל בדיעבד, כשאני מסתכל אחורה, אני שמח מאוד שהייתה לי את ההזדמנות לעבוד עם עוד מאמן בסדר גודל כזה.

*פרוייקט העצמאות שלי: על החוויות מהעונה הראשונה של ישראלים בחו"ל