פיגוע הטרור הנוראי ב-2008 בבומביי הכניס את כל העולם להלם, אך עבור משפחה מקומית אחת היה מדובר בזעזוע גדול במיוחד. משפחת אברהם הייתה קשורה לבני הזוג הולצברג אשר נרצחו בבית חב"ד באותו אירוע טראגי. אותה מקרה נוראי השפיע בצורה קשה על המשפחה ההודית, וגרם לבני המשפחה לאט לאט להתקרב ליהדות, תהליך שהסתיים בגיור ואף הוביל לעלייה לארץ. כעת, כשש שנים לאחר התקרית - למשפחה יש סיבה טובה לחייך. ביתם בת ה-19 זכתה באליפות העולם באגרוף תאילנדי וזכתה להניף את דגל ישראל על הפודיום. כשהמציאות עולה על כל דמיון.
שרה אברהם ומשפחתה עלו לארץ ב-2009 והתיישבו בקרית ארבע. ההסתגלות לחיים חדשים ולשפה חדשה לא הקלו על שרה אשר חיפשה התעסקות ספורטיבית. "בהודו תמיד עסקתי בספורט במסגרת בית הספר ומאחר והתחלתי ללמוד באולפנה זה חסר לי", סיפרה הלוחמת בראיון לאתר ערוץ הספורט. ביבוב מקרי בישוב חשף בפניה אדם המתאמן באגרוף תאילנדי ומשם נוצר במהרה הקשר לאדי יוספוב ולמכון מואי טאי שלו בירושלים: "התחלתי להתאמן אצל אדי שלוש פעמים בשבוע, אך במהרה הבנתי שמדובר בתשוקה ומאז אני מתאמנת מראשון עד שישי".
לא שוכחת את הדגל...
המדליות על הצוואר
הנסיעות המרובות לירושלים הן רק חלק מההשקעה של שרה. חוסר במתחרות בארץ אילץ את המאמן שלה לחשוב מחוץ לקופסא. "כמה חודשים לאחר ששרה התחילה להתאמן אצלי העליתי אותה לקרבות, ולא פעם מול בנים, כי לא מצאתי לה מספיק אתגרים בארץ", סיפר אדי שעובד במרץ על מציאת תחרויות הולמות בחו"ל: "ללא ההתנסות בתחרויות בחו"ל לשרה אין סיכוי להתקדם ולהשתדרג".
אליפות העולם בתאילנד נערכה במסגרת הארגון WMF והקרבות נערכו באופן מיוחד בפטאיה ולא בבנגקוק עקב אי היציבות הפוליטית במדינה. אותה תחרות הציגה עוד מתמודדת מבית היוצר של יוספוב, לוחמת בשם נילי אשר זכתה באליפות העולם ברמה חובבנית עד משקל 60 ק"ג. שרה לעומת זאת התחרתה בקטגוריה מעל, עד 67 ק"ג ושם היא קטפה את המדליה הנכספת.
בראש הפודיום, הדגל אל על
עם חברים
"השנה אני ונילי עלינו לבוגרים ושכבת הגיל מכסה את כל הלוחמות בעולם עד גיל 37", מספרת אברהם על קפיצת המדרגה המשמעותית. בגמר, שרה פגשה מתמודדת ברזילאית בת 36 ולאחר 3 סיבובים בני שתי דקות חבר השופטים החליט פה אחד ששרה היא אלופת העולם ברמה חובבנית. "תוכנית הקרב הייתה מאוד פשוטה: להרבות בבעיטות ובירכיות", משתף המאמן אדי ומוסיף: "כל ניסיון של הברזילאית לשלוח אגרופים נענו בבעיטות עוצמתיות מצד שרה".
ההכנה לגמר הייתה מקצועית לכל דבר. "לפני הגמר צפיתי בקרבות של הלוחמת מברזיל פעמים רבות עד שבזירה הרגשתי שאני ממש מכירה אותה", סיפרה שרה.האבולוציה שהלוחמת אברהם עשתה הופכת אותה למתמודדת בעלת פונטציאל עצום לפי דברי המאמן שלה: "היא מתבגרת כלוחמת, חושבת בצורה שונה, זזה בצורה שונה ומגיבה לתנועות היריבות שלה בצורה שונה". כעת השאיפה היא לשלב את שרה בתחרויות תחת הבאנר של WAKO, שם תוכל הלוחמת הישראלית להשתפשף. בינתיים, הצעות לקרבות ברחבי העולם התחילו להגיע בצרורות.
ושוב, במקום הראשון...
האם יימצאו מקורות מימון?
לצערנו, כמו כל ענף ספורט לא אולימפי אנו שוב נאלצים לגעת בסוגיית המימון. לתאילנד שרה קיבלה מימון חלקי ממועצה מקומית, נילי הסתפקה במימון של קרוב משפחה בעוד שהמאמן נאלץ לשלם מכיסו את הנסיעה. אותם קשיים לא יעצרו את שרה לדקה מאחר והיא נחושה להגיע לטופ: "אני לא רואה סיבה להתאמן אלא אם זה לא בשביל תחרות. אין הרגשה טובה יותר מזה. אמנם ניצחתי בגמר אבל לא הרגשתי שהרשמתי. הניצחון הזה היה לי קשה מאוד ואני מרגישה שעליי לעשות התקדמות משמעותית אם ארצה לקצור את אותה הצלחה בהמשך הדרך".
עם מוטיבציה קשה להתווכח. תוספת של כישרון ופוטנציאל הופכים את המנה לטעימה במיוחד. לשרה יש את כל המשתנים בשביל להפוך לאלופת עולם ברמה מקצועית ובמיוחד תמיכה משפחתית: "שני ההורים שלי עוסקים ברפואה ולכן הם בהתחלה לא התלהבו את הרעיון שאני אלחם בזירה אך לאחר כמה קרבות הם שינו דעתם וכעת אני מרגישה אותם עומדים בפינה שלי בכל קרב".
מסיפור טראגי של פיגוע חבלני מתוכנן ורצח יהודים במדינה זרה לגיור ועלייה לארץ. מתרבות חדשה, שפה חדשה וסביבה זרה לכניסה לענף ספורט שדורש המון השקעה ומשקעים פיזים. הסיפור של שרה אברהם הוא לא רק מרגש אלא כזה שצריך לתת דוגמא והשראה לכל אחד ואחת מאיתנו.