באה עלינו לטובה: סיבות לאופטימיות בתשפ"א

הישראליות מסתערות על אירופה, הליגה נפתחה מחדש, הנבחרת מעוררת תקווה, טוקיו תחזיר לנו את הספורט למרכז ואבדיה יכבוש את אמריקה. סיבות לאופטימיות בתשפ"א

אבישי סלע
אבישי סלע  18.09.20 - 19:30
תחילת כתבה

נתחיל מהסוף: תש"פ היתה שנה מזעזעת. אירוע שלילי רדף אירוע שלילי, מטרגדיות דרך אלימות ועד הקורונה שאיימה להחריב הכל. הנגיף המנג'ס הוא עדיין חלק מחיינו, ומרחף (במידה רבה) גם מעל המאמר הזה שנכתוב כאן, בתקווה של כולנו שנוכל למצוא לו מזור בתשפ"א. אבל עם כל האזהרות, הנה כמה נסיונות למה בכל זאת יתקיים הביטוי "תכלה שנה וקללותיה": חמש סיבות להיות אופטימיים לגבי השנה העברית הקרובה, שתבוא עלינו - יפה ושונה, יש לקוות - מסוף השבוע הקרוב.

5. הישראליות שוב באירופה
אחרי כמה שנים של דשדוש והיעדרות, עונות אירופיות שהסתיימו כבר בחודש ספטמבר והדחות מביכות - עושה רושם שהשנה יש מנגינה קצת אחרת. כאן, דווקא הקורונה סייעה לנו - בצמצום כמות המפגשים, בעובדה שמשחקי המוקדמות ירדו למשחק אחד, ופותחת לנו אפשרות לחורף אירופי חם ולחזרה של קבוצה אחת לפחות לשלב בתים אירופי. מכבי תל אביב כבר שם, מכבי חיפה ו/או הפועל באר שבע (שזכתה להגרלה יחסית נוחה) אולי יצטרפו  וייתכן שהשנה שוב נוכל ליהנות מקבוצות משלנו שינסו להתמודד ברמות גבוהות, ולנסות לשחזר את המציאות שהיתה כאן רק לפני כמה שנים. מי יודע? אולי אפילו ניפול על קבוצה גדולה שתנחת כאן, במסגרת הליגה האירופית.

4. הליגה נפתחת מחדש
כן, הרגשנו ככה גם בשנה שעברה וזה די נגמר בנוק אאוט לטובת מכבי תל אביב, ובכל זאת ייתכן שהשנה נראה מאבק יותר צמוד על הכתר. מכבי ת"א היא עדיין חזקה ועמוקה (וגם בוודאות תתחזק מעבר למה שיש לה עכשיו), אבל היא בהחלט יותר "אנושית" מהקבוצה שהנהיג ולדימיר איביץ' בשנתיים האחרונות. תוסיפו לזה את מכבי חיפה, קבוצה איכותית למדי שהשתדרגה במספר עמדות, ותקבלו הזדמנות אמיתית לקרב ראש בראש מרתק על הכתר, עד השנייה האחרונה. או לפחות לכמה משחקי עונה מרתקים שיציתו את הדמיון. עכשיו נשאר רק לקוות שגם הקהל יוכל לחזור ליהנות ביציעים....

3. אופק חדש בנבחרת ישראל
גם כאן, הכל יחסי: הנבחרת של רוטנשטיינר כנראה לא תהיה ביורו 2020 - גם אם נעבור את סקוטלנד, בגמר תחכה לנו (ככל הנראה) נורבגיה עם ארלינג הולאנד ומרטין אדגור, מה שיהווה אתגר קשה מדי לבלמים הישראליים שלנו. ובכל זאת, אחרי הרבה שנים, אפשר לראות בנבחרת פרוספקטים לעתיד: לצד ערן זהבי שממשיך לנפק קבלות כל הזמן, מתפתח דור חדש ומלא כישרון - מנור סולומון שבלט בשני המשחקים הראשונים של ליגת האומות, שון וייסמן שיעלה ברמה ואולי גם שמות נוספים שיפתיעו את כולנו. ובעיקר הרוח האחרת שהפיח אנדי הרצוג במפרשים של הנבחרת, אחרי תקופת יובש ארוכה, נשארה גם עם שותפו לדרך שהוזנק לקווים בדרך לא דרך. ואולי כבר בחודש הבא, נוכל לפתוח את השנה כמו שצריך עם הבחורים בכחול לבן.

2. האולימפיאדה כתמונת ניצחון
זה עוד רחוק, צריך לומר - רק בקיץ הבא, ועוד לא ברור אם היא אכן תיערך ומתי. אבל אולימפיאדת טוקיו אמורה להיות הרגע המזכך של סוף השנה הקרובה: הרגע שבו המין האנושי, אחרי אתגר נוסף ולא פשוט, יכול להרים את עצמו מההריסות - דווקא ביבשת אסיה, שחטפה לא מעט מהנגיף הארור - ומצעדה עוד ירעים: אנחנו פה. במקרה הזה, מצעד דגלים. ויש גם זווית ישראלית: לינוי אשרם שמגיעה עם תקוות למדליה, הג'ודאים שתמיד מצליחים לעשות חיל - ובעיקר הספורט, סם החיים של כולנו, שאמור להתעורר בגדול. אחרי שכל כך הרבה זמן היינו בלעדיו, הבנו כמה הוא חשוב לנו. כמה הוא בסיסי ויסודי, ואין כמו האולימפיאדה כדי להחזיר אותו למרכז החיים. גם אם דרך הטלוויזיה.

1. בשתי מילים: דני אבדיה
כן, הוא לא יהיה הראשון - אבל הוא יהיה הישראלי האחר ב-NBA. עומרי כספי היה החלוץ ששבר את תקרת הזכוכית, עם הרבה נחישות ואמונה עצמית, והצליח להגיע להרבה מעבר שחשב בהתחלה - אבל הוא, צריך לזכור, לא היה בחירת לוטרי. גל מקל הצליח להשתחל לדאלאס מאבריקס, אבל למרות ההחתמה המרשימה וגם כמה מהלכים יפים, בסופו של דבר היה רק שחקן משלים. דני אבדיה הוא, על משקל הסיסמא של בועת הליגה הטובה בעולם שחוגגת את עצמה בימים אלה, "משחק אחר לגמרי". ע"פ כל ההערכות וה"מוקים", הוא אמור להיות בעשירייה הראשונה - משמע, קבוצה שתבחר בו, אמורה לתת לו מקום ומשמעות. במכבי תל אביב בעונת הכדורסל החולפת, ראינו מעט ממה שהוא מסוגל לעשות בליגה של הגדולים, וסקאוטים בכל אמריקה כבר הספיקו להתרשם גם הם. המבחן יהיה שלו, והוא לא יהיה פשוט, אבל אבדיה עשוי להיות הדבר האופטימי ביותר שיהיה עבורנו - אוהדי הספורט - בתשפ"א.