בכל ציון דרך מרשים בקריירה הפוקוס הוא ישר למקום ממנו באת, לצבע העור שלך. זה מרגיש לך מיוחד, שליחות כלשהי? או שזה מעצבן אותך?
״וואי, מישהו רשם בתגובות כאילו "ברור שתזמנו אתיופית, אתם חייבים". אני לא אתיופית! אבל כן, אני גם אמרתי לעצמי שנראה לי שאני השחקנית השחורה הראשונה בנבחרת. טוב שיש לי אזרחות אה, כאילו אם לא ג'ני סימס שאזרחו אותה אז אני הראשונה", התלוצצה הסנטרית.
"האם זה מרגיש שליחות? לא זה סתם מעצבן. אבל גם בכדורסל אנחנו מיעוט, אין יותר מדי בחורות כהות עור בכדורסל נשים, אז את מי יזמנו? זו לא שליחות, פשוט צריך שאנחנו נשחק יותר, נרצה יותר, נעבוד קשה ונגיע למקומות האלה. כי מבחינה כמותית אין לנו מספיק בנות שחורות שמשחקות בכדורסל״.
״אני יכולה להגיד שאני מרגישה שאני דוגמה לילדים הצעירים שיחלמו בגדול. כי בסוף אתה עובד קשה ורואה את התוצאות שלך. תמיד אמרתי לשחקניות שלי, 'אם רוצים להגיע לליגה, לרמה הזו, צריך לעבוד קשה, צריך לחטוף קצת צעקות, לעבוד עוד שעות נוספות מחוץ לאימונים'. והנה יש תוצאות, ואני אחת מהתוצאות האלה. וגם מקבוצה נידחת מדרום תל אביב, שכן השם שלה גדול אבל לא כל כך מכבדים אותה כמו שהיא ראויה, יוצא משהו.
מבחינת הנבחרות הצעירות תמיד היה יותר קל לנפות שחקנית בלי נסיון, שרק התחילה לשחק כדורסל (בתקופה ההיא עוד הנערות של בני יהודה היו בליגה מחוזית). אני בן אדם מאוד מודע, מודעת לעצמי ומודעת לסיטואציה ולפעמים לקבעון לצאת מהקופסא. והכל בסדר, בגלל זה אני צריכה לבוא ולטרוף כפול מכולם, כי אני כביכול צריכה לבוא כאנדרדוג״.
בגלל שאת מבני יהודה או בגלל צבע העור שלך?
שניהם. אבל הבעיה היא גם שאני צריכה להראות יותר רצינות כי אני שחורה. כי המחשבה הראשונה היא ששחורים הם ליצנים או הם לא רציניים. אבל מה, כשהם רוצים לצחוק, יודעים ישר לבוא אליי, לבוא לשחור בחדר אם רוצים לצחוק. אבל אם זה לא זמן לצחוק אז ישר מסתכלים עליי לראות אם אני עם חצי חיוך. ואם כן, אז ישר אני הבעיה, אני הגורם ואני האשמה״.
עד כמה את מרגישה שמסתכלים עלייך אחרת כשחקנית?
״האמת שזה מאוד תלוי איזה שחקן אתה. אם אני שחקנית טובה, יעופו עליי בלי סוף, יצעקו את השם שלי ביציע ורק יחפשו אותי בתמונות ודברים כאלה. אבל אם אני לא לטעמם, כי שחור זה "הצגה", אז כולם רוצים לראות את ההצגה. זה מאוד תלוי איזה שחקן אתה, זה יכול ללכת לכאן ולכאן. אם אתה פחות טוב, אז יכולים להגיד 'תעיפו את הכושי הזה', הדיבורים יכולים להיות מאוד מסריחים וזה יכול להסלים מאוד״.
אלה דברים שאת שומעת מהקהל?
״אמנם אני לא חוויתי את זה, כי ברוך השם הקהל שלנו זה ילדים במועדון, זה אנשים שמכירים אותי פה בשכונה. ואנשים שמכירים אותי פה בשכונה תומכים בי, ואני הולכת בשוק ושואלים "איך בליגה, נו, אתם מנצחות?", דברים כאלה. איך זה במקומות אחרים? אני לא שומעת הרבה ממה שקורה ביציע כי אני כל כך מרוכזת במשחק שאני לא מתייחסת זה לא מעניין אותי.
נראה לי שאני בתור בן אדם, כמגי, מאוד קל לאנשים לאהוב אותי ולחבב אותי, ברוך השם. אני בן אדם חיובי, החיוך שלי, אי אפשר לא להחזיר אליו חיוך, הווייב, הכל. אין לי יותר מדי שונאים, ואם יש לי זה רק מקנאה. מה נעשה, יש גם כאלה.
חשוב שיפנימו שלא כל שחור הוא בהכרח הליצן. למדתי שכל פעם רואים אותי כבדרנית ואז כשלא מתאים להם הבידור אז אני לא בסדר. גם כשאני מנסה להיות היחידה שרצינית באימון, היחידה שרצינית בחדר שאני נמצאת בו, לא לוקחים את זה ברצינות.
והיחס הזה יכול להגיע גם משחקניות וגם ממאמנים?
״כן. יכולים לזלזל בך, לא לקחת אותך ברצינות כשתפתח את הפה שלך. זה מבאס שצבע העור הוא הטייטל שלך. אז האם הגזענות יכולה לבוא לידי ביטוי לא רק ביציע? גזענות יש בכל מקום, השאלה היא אם מתייחסים אליה או לא. אני בוחרת שלא להתייחס. האם אני חווה? כן, זה גם יכול להיות מאוד מזערי ואני יכולה לדפדף את זה. אם ידברו אליי בצורה כזאת וכזאת, אני אענה - 'למה, כי אני שחורה?' אני אחזיר באותה מידה. אבל אני לא מחפשת את הדבר הזה״.