פרח שנקטף

את מזי גרגו ז"ל שנרצחה בפיגוע בשער יפו, ירדן ג'רבי לא פגשה מעולם, אבל את הכאב ממותה היא חווה בכל יום עם משפחתה. המדליסטית האולימפית בטור לערוץ הספורט ליום הזיכרון על זמן שלא מרפא, שכול שמלווה בכל עת וניצוץ שהיה עיניים ולא יישכח לעולם

ירדן ג'רבי  28.04.20 - 13:32
תחילת כתבה

את מזי גרגו ז"ל מעולם לא פגשתי, אך אני מרגישה שאני מכירה אותה רוב חיי, הצטרפתי למשפחתה שנה לאחר הפיגוע. עדי , אחותה, הפכה להיות אחת מהחברות הטובות שלי, ואימה אורלי הפכה לאמא נוספת עבורי.

את מזי אני מכירה דרך הסיפורים האין סופיים, התמונות בבית, חדר השינה שלה שנשאר בדיוק כמו שהוא והכאב הגדול של המשפחה והחברים. הזמן לא עוזר ולא מרפא, אך בכל סיפור שמספרים לי, אני מבינה כמה מזי הייתה אחות, בת ונכדה שהסבה אושר לסובבים אותה, אחת שכולם אוהבים.
 
מזי שירתה בבסיס צריפין ביחידה 180, שאמונה על אבטחת מערכות המחשוב של חיל האוויר.  ביום שלישי י"ב באלול 9.9.2003 , כאשר הייתה בדרכה הביתה, נרצחה מזי בפיגוע חבלני, בו פוצץ מטען, בטרמפיאדה שב"שער יפו" בסמוך לבסיס.

2 דקות קודם עוד הספיקה לדבר עם אורלי, אמא שלה, בטלפון, זאת הייתה השיחה האחרונה, כך סיפרו לי, לפני שמזי נרצה עם עוד שמונה חיילים וחיילות. אותו רגע שינה את חייהם של הרבה מאוד אנשים, לראות את משפחת גרגו והסובבים כואבים, מתקשים לעכל, ומתקשים לקבל את המציאות שנגזרה עליהם.
|
אני כואבת את כאבם יום יום, בכל מפגש השם שלה עולה, ונזכרים בחיים שהיו לה, ואלה שהיו יכולים להיות. מדהים שלמרות שמעולם לא נפגשנו, אני מרגישה שאני מכירה אותך כל כך טוב.

בכל שנה אני משתדלת ללכת לבית העלמין, לכבד ולהיות חלק מהיום הזה. השנה לאור הריחוק החברתי קשה וכואב יותר. אני כואבת את כאבם של משפחת גרגו היקרה, שכבר שנים היא משפחתי, ואת כאבם של כל המשפחות השכולות.

מזי הייתה כל כך מדהימה שחבריה כתבו והלחינו לה שיר שמתאר אותה ואת האובדן, השיר כל כך עמוק וחזק שאי שאפשר להישאר עם עין יבשה. ״פרח שנקטף״ שכתב, הלחין ושר עידן ניסים.

"כבר עברו שעות את לא איתנו. הדקות רצות לאן הגענו.
את את נקטפת כמו פרי מראש העץ ועכשיו כואב כמו פגענו בנו חץ.

לא תשובי לעד ופה כואבים. מחכים לבואך המומים.
איך נקטפת כמו פרח משדה של שושנים.
איך נעלמת לנו עכשיו מהחיים.
מביטה עלינו גבוה במרומים,
 לא נשכח אותך לעולמים.
הפרידה ממך דבר כל כך אכזר,
אמרת לנו לך שלום, כוחנו לא נגמר.
 את עכשיו נמצאת כה רחוק,
נזכרים בחיוך המקסים, המתוק.
מה נעשה לבד בלעדייך?
לא נשכח את הניצוץ שבעיניי.
איך נקטף כמו פרח משדה של שושנים,
איך נעלמת לנו עכשיו מהחיים.
מביטה עלינו גבוה במרומים.  לא נשכח אותך לעולמים".