הג׳ודוקא רז הרשקו היא אחת הספורטאיות המצליחות והיציבות בישראל. אחרי עוד מדליית זהב מרשימה בגרנד סלאם טביליסי שהגיעה אחרי זהב בגרנד פרי אוסטריה, היא ממשיכה להוכיח את הדומיננטיות שלה בזירה העולמית, ולהביא כבוד למדינה בזמנים לא פשוטים. בין מציאות ביטחונית מורכבת ותחרותיות בלתי מתפשרת, היא מצליחה שוב ושוב לקטוף תארים ולהשמיע את ההמנון הלאומי על הפודיום, ולגרום לכולנו גאווה אדירה.בריאיון מיוחד לרגל פתיחת עונת התחרויות של 2026, הרשקו משתפת על ההתמודדות שלה עם ההפסד בתחרות הראשונה העונה ("כל הפסד הוא כמו צלקת"), העבודה הקשה, הדחף הפנימי שלא נותן לה לעצור ("יש לי את ה`למה` הכי גדול כשאני מתחרה בחו"ל"), אי ההשתפות בטשקנט בעקבות המצב ("יש דברים גדולים מאיתנו"), וההחלטה להמשיך בג`ודו ("כיף לי ואני נהנת").רז, איך התחושות אחרי הזהב השני שלך מפתיחת העונה? ״את האמת שהכל די מעורבב. אני מאוד שמחה ומאושרת שהצלחתי לזכות בעוד מדליית זהב, בטח בצורה שבה זכיתי, ואחרי הרבה זמן שלא זכיתי בזהב בתחרות גרנד סלאם. זה קרה ביחד עם כל מה שקורה במדינה, והמסע שעברתי עד התחרות ואחריה, ולא ידעתי אם אני אצליח לחזור לישראל ובסוף כן חזרתי, אז הכל היה ממש מעורבב״. כמה המצב בארץ נוכח אצלך ביום יום, וכמה השפעה יש לזה בתחרויות? ״אני לא יודעת אם זה היה משהו אקסטרה ״מיוחד״ שהבאתי לידי ביטוי בתחרות בטביליסי, כי מהשבעה באוקטובר אנחנו במלחמה בלתי פוסקת. כשהחטופים חזרו הייתה איזו רגיעונת קטנה, ואז פתאום התחילה הלחימה עם איראן. אף פעם לא היינו בהפסקה. זה משהו שלצערי מלווה אותנו כבר הרבה זמן, ועם זה אני מתחרה כבר תקופה, כולנו. אני יודעת לומר שזה דווקא נותן לי את האקסטרה דרייב ורצון בתחרויות. יש לי את ה-׳למה׳ הכי גדול כשאני מתחרה בחו״ל - למה אני צריכה להילחם ולמה לא לוותר. אני כבר נמצאת איפה שאני נמצאת ואני צריכה לתת שם את כל כולי. זה לא רק בשבילי, זה למען המדינה, למען האנשים שנלחמים ולמען אלה שכבר לא איתנו. זה נותן רוח גבית גדולה״. התרגשת מאוד ברגע שניצחת וזכית בזהב, ונראה היה שמאוד הופתעת בסיום. ״כן. התאריך היה יום הפטירה של סבתא שלי ז״ל, וגם יום ההולדת של שני הרשקו. בנוסף לזה, בכל תחרות אני גם מקדישה כל מדליה שלי ליונתן גוטין ז״ל ולמשפחה שלו, ומקדישה אותה גם לכל עם ישראל - מבחינתי מדליה שלי זה גם שלהם, אז ברור שזה היה רגע משמח ומרגש. אם ניגע ספציפית בקרב עצמו, היינו 2:2 במאצ׳ אפים בינינו, אני ולאה פונטיין הצרפתיה, ובחיים שלי לא הפלתי אותה. אם אנשים יסתכלו על קרבות שלה שהיא עושה בחו״ל, היא בחיים לא נופלת באיפון. אני עליתי לקרב במטרה מסויימת, ידעתי שיש לי תכנית קרב ואני הלכתי עליה בכל הכח. זה לא עניין אותי שהיא הובילה עליי בוואזרי, ואחרי זה הצלחתי לברוח מהריתוק״. ״ככל שעבר הזמן בקרב אני אמרתי לעצמי ׳רז את ממשיכה בתכנית׳. פשוט המשכתי והתקפתי, והתקפתי, והתקפתי, ונכנסתי לתרגיל בכל הכח. אני חושבת גם ששמעו אותי צורחת מרוב שהתאמצתי, והיא פשוט נפלה באיפון. הייתי פשוט בשוק. קרו כל כך הרבה דברים בקרב הזה שמעולם לא קרו לי - גם חזרתי מפיגור של וואזרי, גם זרקתי אותה באיפון, גם זכיתי בזהב, הכל קרה ביחד באותו הקרב והייתי בהלם״.בדיעבד, אחרי הזכייה בזהב, כמה זה הרגיש לך כבר מהרגע שקמת באותו הבוקר שתסיימי את היום הזה בראש הפודיום ותשמיעי את ההמנון? ״כשקמתי בבוקר של התחרות הרגשתי שאני הולכת לעשות זהב. אבל זו גם המטרה שלי בכל תחרות. נכון שזה נשמע קלישאתי, אבל באמת, בכל בוקר כשאני קמה, גם אם אני מרגישה לא טוב או שאני קצת עם כאבים או משהו כזה, אני יודעת שבתחושה שלי ובלב שלי שכל מה שהולך לקרות באותו יום - אני אעשה אותו על הצד הטוב ביותר, ושאני יודעת שאני יכולה להיות על ראש הפודיום בכל יום נתון. למרות הדרך שעשינו מצ׳כיה, המסע שעברנו, המחנה אימון שהיה קשה, ושבועיים לפני זה השגתי זהב בתחרות, אני הרגשתי שלא משנה מה יקרה אני הולכת לסיים עם זהב. הרגשתי מאוד טוב ומאוד חדה מהבוקר. מקרב לקרב הרגשתי יותר טוב, זה רק התחדד עוד יותר. הרגשתי יותר ב׳זון׳, יותר מוכנה, ובסוף הצלחתי לזכות בזהב״. אנחנו ממש בתחילת העונה, מה ההישגים שלך אומרים לך על עצמך בנקודת הזמן הזאת, ואולי גם בהשוואה לשאר היריבות? ״זה ג׳ודו, פעם את ככה ופעם את ככה. בגרנד סלאם פריז הפסדתי בקרב הראשון ולא הצלחתי להגיע לקרבות על מדליה. בטשקנט בסוף לא התחריתי, ואז הגעתי לאוסטריה ולגאורגיה ועשיתי בהם זהב. זה הענף הזה, תמיד יש עליות וירידות ופשוט הסוד הוא להמשיך קדימה. גם אם מנצחים וגם אם מפסידים, לא להוריד את הרגל מהגז, להסתכל ולהתמקד בכאן ועכשיו, לשפר את מה שצריך, להוסיף דברים אם צריך, ולחדד הכל בשביל להגיע לכל תחרות הכי מוכנה שיש״. נחזור באמת לגרנד סלאם פריז, שהייתה יריית הפתיחה של עונת התחרויות. כמה הפתיע אותך שהפסדת בקרב הראשון, ומה קרה בו? ״וואי, אכלתי את הלב. היה לי קשה. קשה לי להפסיד. הפסדתי ליריבה קשה שהמאצ׳ אפ בינינו יכול ללכת לפה או לפה. זו הייתה יריבה צרפתייה שמתחרה מול הקהל שלה בבית, בקרב הראשון לתחרות ולעונה שהיה קרב מאוד קשה, ובסוף הפסדתי אותו. פשוט אכלתי את הלב. אני זוכרת שעשיתי עם עצמי חושבים. ראיתי את הקרב אינספור פעמים ודיברתי עם המאמנים. ממש יומיים אחרי התחרות התחלנו מחנה אימונים חזק בפריז, וידעתי שכל מה שקרה בקרב הזה לא הולך לקרות לי בשום תחרות ובשום קרב. אין בעיה להפסיד, אבל לא לעשות את אותו ההפסד פעמיים״. ״אני זוכרת שכשישבתי עם המאמנים ודיברנו על נקודות שהיו חסרות בקרב, הנקודות שאסור שיחזרו על עצמן בקרבות אחרים, פשוט עבדתי עליהן וישר יישמתי אותן ישר במחנה. זה היה מחנה אימון בין הטובים שהיו לי, הצלחתי לעבוד וליישם את כל מה שרציתי ואת כל מה שאני רוצה להמשך, וזה מרגיש פשוט שמכל הפסד או ניצחון אפשר ללמוד. אני לוקחת משהו ומנסה לשפר את זה עוד יותר. אי אפשר לנוח על זרי הדפנה כי זה לא יוביל לשום מקום״. כמה קשה לך או דווקא קל לך למחוק הפסדים ותחרויות לא טובות, ולעשות סוויץ׳ בראש לקראת ההמשך?״קשה לי מאוד, מאוד. כל הפסד חקוק לי בראש, כל אחד. יש לי הפסדים מלפני שנה ושנתיים שהם עדיין חקוקים לי בראש. בחרתי בג׳ודו כי זה ספורט אינדיבידואלי שהכל בו ׳תלוי בי׳. אם אני מפסידה או מנצחת זו אני. למרות שיש לי את הצוות הכי טוב בעולם ומעטפת מטורפת, בסוף מי שעולה למזרן זו אני".זה ספורט תחרותי והישגי ברמות הכי גבוהות שיש ואני לא אוהבת להפסיד. אין איך לייפות את זה, קשה לי מאוד עם הפסדים. בגלל זה כל הפסד שלי במהלך הקריירה חקוק לי טוב מאוד בראש, זה כמו איזו צלקת או זיכרון שאני נזכרת בו ואני יודעת איך לא אהבתי להרגיש אחרי אותו קרב ואותה תחרות, אז אני עובדת על לחשוב ולדעת איך אני עושה הכל כדי שזה לא יקרה שוב״. מה אמרת לעצמך אחרי התחרות הזו, ומה אמרו לך שני והצוות?״היה תסכול גדול כי הרגשתי שזה לא היה מתאים לי. הם גם ראו והרגישו שהקרב הזה ספציפית הוא לא משהו שמאפיין ומייצג אותי. באמת היה קשה לכולם, וכל אחד עשה חושבים עם עצמו. לא דיברנו במשך יום שלם. נתנו למשקעים לרדת. יום למחרת במחנה אימון עצמו עשינו שיחה ודיברנו, הבנו את המסקנות והתקדמנו הלאה״. מיד לאחר מכן הגיעה התחרות בטשקנט, שבה לא התחרית בעקבות החלטה של השב״כ לפנות את הנבחרת משם עם תחילת הלחימה מול איראן. את ספורטאית תחרותית, איך זה היה בשבילך לקבל את זה שלא תתחרי?״זו לא פעם ראשונה שזה קורה, הפעם כולנו כבר היינו בחו״ל ולא נתקענו בארץ. במתקפה הקודמת של איראן הייתי בארץ ונמנע ממני להתחרות באליפות העולם בבודפשט. הפעם זה היה שונה כי כבר נשקלתי, כבר הייתי עם הפנים לתחרות, ואז שני הודיע לנו שאנחנו לא מתחרים בעקבות המצב, שאנחנו חייבים לצאת מטשקנט ולחפש טיסה. האם הופתעתי? לא כל כך, כי כבר בבוקר התחילה המתקפה ושיערתי לעצמי שיקרה משהו, אבל חשבתי שאנחנו נתחרה ושישר אחר כך אנחנו נחזור לארץ. זה מה שחשבתי. היה לי קצת קשה לקבל את הידיעה שלא נתחרה, אבל שוב, לא הופתעתי. אין מה לעשות, יש דברים שהם מעלינו. נכון זו תחרות, אבל יש דברים שהם יותר גדולים ממני ומכל מה שקורה, ואנחנו נלחמים על הקיום שלנו במדינה. אם אני צריכה לפספס תחרות בשביל דבר כזה אז אני אתבאס, אני אבכה, אבל אין מה לעשות... אלו החיים שלנו - כעם אנחנו תמיד נלחמים על זכות הקיום שלנו״. בעוד שבועיים וחצי תחזרי לטביליסי שם תיערך אליפות אירופה. יש אי וודאות גדולה באשר למצב הביטחוני ולענייני הטיסות, יש חששות בנוגע לזה? ״אני מנסה שלא לחשוב על זה יותר מדי. כשהייתי בחו״ל ורצו שנחזור לארץ, הייתה בי את המחשבה שאולי עדיף שלא נחזור. אני כבר בחו״ל, בגאורגיה, אולי עדיף לעשות את ההכנה לאליפות בלי התראות ואזעקות באמצע הלילה, שנוכל להתאמן כמו שצריך ועם אפשרות אמיתית ב-100% שנגיע להתחרות שם. מצד שני אמרתי שאין מצב שאני לא חוזרת, אני כבר חודש לא נמצאת בארץ ואני רוצה להיות עם המשפחה, וזה גם חלק מהחיים שלנו כמדינה. בסופו של דבר חזרנו לארץ, וזה כן יושב במאחורה של הראש שאולי לא נתחרה בגלל המצב וזה לא תלוי בי. אני אמשיך להתכונן הכי טוב שאפשר בתנאים הכי נכונים וטובים שאפשר לקיים למרות האזעקות והמצב, כדי שכשנצא לשם, אני אוכל להביא את עצמי לידי ביטוי בצורה הכי טובה שיש״.בקמפיין האולימפי ללוס אנג׳לס יש לך קרב ראש בראש עם יולי עלמה מישינר בקטגוריית המשקל. כמה זה משדרג את שתיכן, וכמה התחרות הזו מוסיפה לאתגר? ״אני חושבת שתחרות זה תמיד חשוב, ושזה משדרג את שתינו ברמות. בכל זאת, אנחנו בספורט הישגי וכל אחת מאיתנו אוהבת להתחרות אחרת לא היינו נמצאות בענף הזה. ככל שיש תחרות, בין אם היא פנימית או חיצונית, אני חושבת שזה חיובי וזה מאוד מרים לשתינו. כיף לדעת גם שיש עומק כזה בנבחרת בין אם זה במשקל שלי או במשקלים אחרים, וזה משהו שקורה אצלנו עכשיו״. איך השפיע עליך איחוד נבחרות הנשים והגברים לנבחרת אחת? ״השפיע טוב. אני אוהבת את האיחוד הזה, זה כיף להתאמן עם הבנים וזה כיף שהם איתנו בטיסות לחו״ל, וגם כיף להיות כולנו יחד עם כל המאמנים. זו חוויה, ומרגיש לי שזה עשה טוב לשתי הנבחרות בפן המקצועי, וגם רואים את זה לאט לאט״. חשבת שבנקודת הזמן הזו את תרגישי ככה - שאת נהנית ועם רעב גדול ורצון להתחרות? ״כשאני החלטתי שאני ממשיכה אחרי המשחקים בפריז, והבנתי שאני באמת ממשיכה וחוזרת לזה, זה הגיע רק כי אני נהנית וכי כיף לי. זה לא בא מזה שיש לי משהו שאני חייבת להספיק או משהו שלא עשיתי בקריירה. אלא אני ממשיכה נטו מתוך אהבה, רצון וכיף, ולא מרדיפה אחרי משהו מסויים. ברור שאני רוצה להיות אלופה אולימפית, וברור שאני רוצה להיות אלופת עולם, ויש כל כך הרבה דברים בג׳ודו שעדיין לא השגתי בפן האישי. גם לפני פריז היה לי כיף, אבל עכשיו גם כיף לי, ואני ממשיכה כי יש בי תשוקה מטורפת ורצון עז להתחרות. אני אוהבת להתאמן, אני אוהבת להרגיש את הלחץ, כיף לי לייצג את המדינה ואני מרגישה גאווה גדולה וכבוד גדול בזה. זה כמו איזו חבילה עטופה בסרט מאוד יפה וכיפי, ואני לוקחת אותה איתי לכל מקום״.