יום הזיכרון ויום העצמאות תמיד היו עבורי ימים חזקים, טעונים, כאלה שעוצרים בהם לרגע את הכל ומבינים למה אנחנו כאן. אבל השנה, בתוך התקופה הזאת כשהמלחמה עוד ברקע, כשהלב של כולנו לא באמת נרגע המשמעות שלהם מרגישה עמוקה יותר, חדה יותר, אישית יותר.בתור ספורטאית, החיים שלי בנויים משגרה: אימונים, תחרויות, מטרה אחת ברורה קדימה. אבל בשנים האחרונות שום דבר לא באמת היה רגיל. להתאמן כשבראש יש מחשבות על מה שקורה בבית, להתחרות כשאת יודעת שיש אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם רגע של שגרה, זה משנה הכל. זה מכניס לפרופורציות, אבל גם נותן כוח מסוג אחר.הזכייה באליפות אירופה בימים כל כך רגישים היא רגע של גאווה, אבל גם של אחריות. אני לא מרגישה שזו רק זכייה אישית, היא שייכת לעוד כל כך הרבה אנשים. למי שנלחמים, למי שמחכים להם בבית, למשפחות שאיבדו, ולכל מי שמחזיק אותנו כעם. כשעמדתי על הפודיום, חשבתי עליהם. חשבתי על זה שהדגל שאני מייצגת הוא לא רק סמל, אלא סיפור שלם של אנשים, של כאב, של תקווה.יש משהו בספורט שנותן רגעים של אור גם בתקופות הכי מורכבות. הוא לא מבטל את המציאות, אבל הוא כן מאפשר לנשום, להתחבר, להאמין. בשבילי, תחושת השליחות התחדדה השנה להבין שכל עלייה למזרן, כל תחרות, היא הזדמנות לייצג, לתת תקווה, להזכיר שאנחנו כאן, ממשיכים קדימה.ביום הזיכרון אני עוצרת, זוכרת, וכואבת יחד עם כולם. ביום העצמאות אני בוחרת גם להרים את הראש, להסתכל קדימה, ולהגיד למרות הכל, אנחנו ממשיכים, אנחנו מתאמנים, מתחרים, חולמים ומנצחים.את הזכייה הזאת אני מקדישה להם. למי שכבר לא כאן, ולמי שממשיכים להילחם כדי שאנחנו נוכל להמשיך לחיות, ליצור, ולהאמין.