"החלום שלי הוא להיות אלופה אולימפית"

אלה ברכות על התואר וההישג. איך את מסכמת את הזכייה ואת האליפות? הצלחת כבר לעכל?
״זה מדהים. אני לאט לאט מעכלת. אני חושבת שהרגע הראשון שבאמת עיכלתי את זה, זה היה כשהתקשרתי לאמא שלי ב-3 בלילה אחרי יום התחרות ואחרי שאכלתי. אצלה זה כבר היה בוקר בישראל. בזמן שאני מדברת איתה, כשאני יושבת בקומה מחוץ לחדר, הסתכלתי החוצה ופתאום קלטתי שהצלחתי לנצח באליפות העולם. הייתי מאושרת כל כך, וזה עדיין לא לגמרי נקלט אצלי״. 


איך הרגשת כשעמדת על ראש הפודיום וענדת את מדליית הזהב?  
״זה היה רגע קסום. תמיד כשאני בלחץ לפני תחרויות, אני מנסה לומר לעצמי בראש למה אני עושה את זה. וכשאני עושה את זה, אז כל הדברים הקשים נראים לי הרבה יותר קלים. תחושת הסיפוק כשריתקתי את דאפּה היריבה הבלגית הייתה גדולה, ספרתי לאחור מתחילת הריתוק עד לסיום. ההרגשה הזו של הצלחתי לעשות את זה היא אדירה. כל העבודה הקשה באימונים, ההשקעה, זה ה-׳למה׳. תחושת הסיפוק של להצליח לעבור את הקושי, לקום כל פעם על הרגליים ולהתמודד, זה מספק״. 

מה זה בשבילך להשמיע את ההמנון וכשהעיניים נשואות אלייך? 
״להצליח להשמיע את ההמנון באליפות העולם, בדרום אמריקה בכלל, זה פשוט מטורף. אני רוצה להיות הכי טובה בשביל חוויות כאלו שאזכור לכל החיים שלי. ניסיתי לבוא לאליפות בקו מחשבה של אנחנו חיים פעם אחת, ואני רוצה להגשים את עצמי ולהצליח להשיג חוויות שאזכור כל החיים, וזו הייתה חוויה כזאת״.  


ספרי על קרב הגמר שהיה ארוך וקשה. 
״בשנה שעברה התחרינו אחת מול השנייה בגמר גביע אירופה בברלין, והפסדתי לה בריתוק. הפעם, כשראיתי שהיא הולכת להתמודד נגדי בגמר, הייתה אצלי תחושה של לחץ, וגם באיזשהו מקום אמרתי לעצמי שזו הזדמנות טובה להתחרות נגדה על התואר כי אני רוצה את הקושי, אני רוצה לחוות ולנצח את היריבה הכי טובה, להרגיש את הסיפוק הזה".

"לאורך כל היום נורא פחדתי, זה נראה היה לי נורא גדול אליפות עולם, זה גדול וזה נורא מפחיד. מקרב לקרב שאלתי את עצמי מה אני עושה בקרב הבא, ומה אני מביאה אליו מבחינת הג׳ודו. אמרתי לעצמי שזה לא משנה נגד מי אני עולה, כל עוד אני נותנת את הלב שלי על המזרן, ולא משנה כמה זמן הוא יקח, אני אנצח. הקרב נגדה היה מאוד קשה. בתחילת הקרב הדברים לא הסתדרו לי, אבל האמנתי שאם אני אמשיך בדרך שלי עם תכנית הקרב ולא אוותר, זה יגיע. כשהכנסתי אותה לריתוק ראיתי את הניצחון בא״. 



באיזו מידת מוכנות הגעת לאליפות?  
״הרגשתי נורא מוכנה. בתחילת השנה שמתי לי למטרה להיות אלופת העולם. בשנה שעברה הפסדתי באליפות העולם בקרב הראשון, ואחרי זה לקחתי שבועיים חופש. חזרתי לאימונים רק שבועיים לאחר מכן. הייתה לי שיחה עם המאמנות שלי ועם הפסיכולוג שלי, ואמרתי להם שאני רוצה להיות אלופת עולם, ושאני אעבוד הכי קשה כדי שזה יקרה. אני לא ידעתי איזו נוסחה צריך כדי להיות אלופת עולם".

"כשהגיעה האליפות לא ידעתי מה יהיה ואם אני אצליח או לא, אבל ידעתי שכשיש לי שקט פנימי כמו השקט שאיתו הגעתי לאליפות, זה רק יעזור לי. כשהסתכלתי אחורה על ההכנה, נתתי כל טיפת זיעה וכח כדי לעשות את זה, וידעתי שבאליפות אני אלחם עד השנייה האחרונה. קמתי בבוקר של האליפות והייתי ממש בלחץ, נורא פחדתי, נורא. בדרך כלל אני רגועה ביום תחרות, ואני מאוד אוהבת להתחרות. אבל הפעם זה היה שונה. דיברתי קצת עם אמא שלי, והיא אמרה לי שזה בסדר שאני בלחץ, ושאני אמשיך להאמין ביכולות שלי. הייתי נורא גאה בעצמי בשנה הזו״. 

מה את חושבת שהשתנה אצלך מהאליפות בשנה שעברה? 
״למדתי בשנה הזאת הרבה. הייתה לי תקופה קשה לפני האליפות. התחלתי את השנה עם תחרויות טובות, ובתקופה האחרונה היו כמה תחרויות שלא הלכו לי טוב. כשהולך טוב, זה נורא קל לומר שאפשר לבוא ולנצח בכל תחרות. אבל כשאני מגיעה אחרי רצף של תחרויות שאני לא מצליחה בהן, ובאליפות אירופה שהייתה לפני אליפות העולם שבה סיימתי במקום השביעי, קשה לחשוב ככה, ויצאתי משם גמורה. מהמקום הזה שהייתי בו בתקופה הזאת, למדתי שדווקא כשאין קבלות והצלחות, עדיין דאגתי לומר לעצמי שאני מתאמנת כדי להיות הכי טובה ומאמינה בדרך שלי בלי קשר לאם יש לי מדליה או לא. לא הייתה אפשרות שהאמונה העצמית שלי תהיה בנויה ממדליות״. 

מה מיוחד בסגנון הקרב שלך, מה היתרונות שלך? 
״אני אגרסיבית מאוד, אוהבת להרגיש את העוצמה של האחיזה, החוזק שבניעור היריבה, שיש לי את תחושת השליטה בקרב. אני חושבת שהדבר שאני הכי נשענת עליו זה שאני יודעת שאני אלחם עד הסוף לא משנה מה יקרה. יש המון דברים בקרב שיכולים לקרות ולא הכל נמצא בשליטה שלי, אבל אני החלטתי שמה שכן נמצא בשליטה שלי זה שאני לעולם לא אוותר. בין אם זה קרב של דקה, 2 דקות, שעה או שעתיים, גולדן סקור או לא, אני לעולם לא אוותר. בסוף מישהי תצטרך להישבר וזו לא תהיה אני״. 


מה את חושבת על ההתפתחות שלך בענף, עם ההגעה להישג הזה?  
״תמיד יש מה לשפר, יש לי המון על מה לעבוד. אני נורא גאה בעצמי על הזהב וזה מדהים בעיניי, אבל גם ביום הכי טוב יש לי המון מה ללמוד בהרבה רבדים. אני רוצה לסמוך על עצמי שאני אלמד איך לשפר את הדברים, ובעיקר להאמין שאני אצליח ללמוד וליישם״. 

כמה גדול עבורך חלום ההשתתפות במשחקים האולימפיים?  
״זה החלום שלי מהרגע שאני בג׳ודו, והחלום שלי הוא להיות אלופה אולימפית. אני לא יודעת אם זה יקרה או לא, אבל מבחינתי זו המטרה הסופית. אני עושה כל דבר בתקווה שזה יצליח לקרות. אני עדיין ילדה ויש לפניי דרך נורא ארוכה. אני עוד צריכה להתפתח, לעבור דרך. אני מאוד רוצה לעבור את הדבר הזה, את הדרך הזו, לחוות אותה. רוצה להגשים את המטרה הסופית״. 


את מתחרה בקטגוריית המשקל עד 48 ק״ג כשהג׳ודוקא הבכירה במשקל היא תמר מלכה, וכמובן בסוף תהיה לנבחרת נציגה אחת בלוס אנג׳לס 2028. כמה התחרותיות מדרבנת ומוסיפה לרעב להגיע למשחקים האולימפיים? 
״ברור שבסופו של דבר מישהי אחת תוכל לצאת למשחקים, ובגלל זה אני גם דואגת להתמקד בעצמי. זו הדרך שבה אני אוכל להשתפר ומשם יגיעו הדברים. תמר מדהימה בעיניי, היא כל כך ספורטיבית. אני אשתף שטסתי ליפן למחנה אימון עם הבוגרות וכולן שם עטפו אותי, הרגשתי שאני כל כך לא לבד, וגם היא נתנה לי את התחושה הזו. לפני שנסעתי איתן לא ידעתי לאן אני מגיעה".

"תמר דיברה איתי לפני האימון הראשון, עשתה את זה מכל הלב. יש תחרותיות טובה, כל אחת באמת נורא מתמקדת בעצמה, ואני מסתכלת עליה בתור מישהי שאני מאוד מעריכה. היא בן אדם מדהים. הדרך לאולימפיאדה לא מגיעה אחת על חשבון השנייה, כל אחת מתפתחת בדרך שלה. אני רוצה להצליח לעשות את זה עם תחרות, לנצח את ההכי טובות. גם אני וגם תמר רוצות שהשנייה תתפתח ושתהיה בגרסה הכי טובה של עצמה, זה עוזר לשתינו״ . 

מי המודל לחיקוי שלך בענף? 
״ירדן ג׳רבי היא המודל שלי מאז שאני קטנה. אני מאוד אוהבת אותה. כשהייתי קטנה, בכיתה ב׳ או ג׳, הגעתי לאליפות ישראל לבוגרים והיא הגיעה לשם אחרי הזכייה במדליה האולימפית. הגעתי לאליפות כשכבר התאמנתי וכי המאמנות שלי התחרו שם, והאליפות הייתה כמו פסטיבל בשבילי. ראיתי את ההילה שיש סביבה, סביב החוזק שלה, הנוכחות שלה, מה שהיא מצליחה להביא מעצמה דרך הג׳ודו. אני זוכרת שאמרתי לה בסיום שאני רוצה להיות כמוה, והיא הביאה לי את הפרחים שהיא קיבלה, הצטלמה איתי, והיא אמרה לי שאני אהיה יותר טובה, ואז שוב אמרתי לה שאני רוצה להיות היא. זה החלום שלי, להיות היא. היא פתחה לכל כך הרבה ספורטאיות בישראל איזושהי דרך, והיא מודל לחיקוי כל כך גדול, היא מדהימה. היא כתבה לי הודעה אחרי שזכיתי בתואר, הרגשתי בעננים, זה מטורף בעיניי. היא הגיבורה שלי״. 



 איך הגעת לענף הג׳ודו? 
״נכנסתי לג׳ודו בטעות. הייתי מתעמלת קרקע, ואח שלי שקטן ממני בשנתיים התאמן בג׳ודו. כשסיימתי את האימון שלי הייתי מחכה יחד עם אמא שלי שאח שלי יסיים את האימון שלו, והייתי עומדת עם בגד הגוף ומסתכלת מהצד. עמרי קניון, המאמנת שלי, אימנה שם. היא ראתה שאני משתעממת בצד והיא קראה לי לבוא לשחק עם הילדים שהתאמנו בג׳ודו, הייתי משחקת איתם את המשחקים שלהם והיא ראתה שיש שם כישרון וישר אמרה לאמא שלי - ׳תכניסי אותה לג׳ודו׳. אמא שלי אמרה לה ׳נראה לך שאכניס אותה עם כל הבנים? היא מתעמלת קרקע׳. עמרי נדנדה לאמא שלי, והיא בסוף הסכימה וניסיתי. מאז אני בג׳ודו, אח שלי פרש ואני נשארתי. אמא שלי התאהבה בג׳ודו ברמה קשה, ועכשיו היא מומחית בזה. היא יודעת על כל עונש, כל אחיזה וכל מהלך״.  



איך זה לשלב את הג׳ודו עם הלימודים? בטח כשהכיוון הופך למקצועי ותחרותי.
״היה לי נורא קל לשלב. אני תלמידה טובה, יש לי משמעת עצמית, יודעת שכשצריך לשבת אני אשב גם אם זה מאוחר בלילה, גם אם לא הייתי בכיתה אני לגמרי על הדברים. כשהייתי קטנה, היה לי נורא קשה בבית הספר מבחינה חברתית. ממש ממש קשה. לאמא שלי היה חשוב שאני אהיה במעגלים חברתיים שהם מחוץ לבית הספר, כדי שאני אבין שאני לא הבעיה. הג׳ודו הראה לי שזו לגמרי משפחה נוספת - המאמנות שלי עמרי קניון ומעיין גרינברג הן האמהות השניות שלי, הילדים שם הם המשפחה שלי, הם החוזק שלי. אני פרחתי בג׳ודו. זה נשמע סיפור נורא עצוב, אבל הילדות שלי בכלל לא הייתה עצובה וזה קרה בזכות הג׳ודו, שהביא לי כל כך הרבה דברים מעבר".

"ידעתי לעבור את הכל בצורה טובה כי הג׳ודו נתן לי כל כך הרבה כח. היו סביבי הרבה אנשים שעטפו אותי, מועדון, מאמנות, כולם נתנו לי כל כך הרבה. למדתי הרבה על ערכים של חברות וכבוד. הג׳ודו הציל אותי מהמקום של לדעת שאני לא הבעיה, שאני אהובה גם אם זה לא קורה ככה בבית ספר. שם לא היה לי עם מי לשחק בהפסקות, ובג׳ודו כולם חיבקו אותי ועטפו אותי. אני עושה את מה שאני הכי אוהבת בעולם, עם אנשים שכל כך אוהבים אותי. בזכות השילוב הזה עם הג׳ודו, כל שאר הדברים היו נראים לי הרבה יותר קטנים״. 


איך הקשר שלך עם המאמנות? 
עמרי ומעיין עובדות איתי מכיתה ג׳, שנים שאנחנו מכירות. כמו שאמרתי קודם, הן כמו אימהות שניות בשבילי, הן עברו ועוברות איתי הכל. בזמן האליפות באקוודור, כשהשעון בישראל הפוך, הן דיברו איתי ב-4 בבוקר, דיברו איתי בכל לילה, התעוררו מוקדם, התכתבו איתי, רצו לדעת שאני בסדר. הן וידאו שהתהליך של ההורדת המשקל עבר בסדר, שאני מרגישה מוכנה, ובעיקר היו שם כדי לתמוך ולעודד״. 

מדליה אולימפית, כמה זו מטרה שאת רואה את עצמך מגשימה? 
״זה הדבר שאני הכי רוצה בעולם. זו המטרה הסופית. כשאני מדברת על זה אני ממש מרגישה את זה בחזה, ממש, זה מתוך הלב. אני אעשה הכל כדי שזה יקרה״. 


את מתאמנת בנבחרת עם ענבר לניר ורז הרשקו שהשיגו מדליה אולימפית אישית. כמה זה עוזר להבין שהמטרה מוחשית ואפשרית? 
״זה כל כך עוזר בדרך. הן מדהימות. כל אחת מדהימה בפני עצמה. אני מתאמנת איתן וזה פשוט נמצא מולי, אני רואה שזה הישג ענק, שזה מגיע אחרי עבודה מאוד קשה ושזה אפשרי. אני יכולה רק ללמוד מהן, ולעבוד קשה. ללא ספק זה נהיה יותר מוחשי כשאני מתאמנת עם מדליסטיות אולימפיות, זה ממש כאן לידי אז זה נותן דחיפה גדולה״.