אלי אוחנה אמר לי שכבר כמה שנים הוא לא היה במשחק בטדי, והמשחק בין בית"ר ירושלים להפועל תל אביב זה "המשחק" שחייבים להיות בו. יצאתי מאולפני ערוץ הספורט לירושלים והדרכים מת"א לבירה היו מלאות בצהוב. כמעט כל רכב בדרך היה עם צעיפים וככל שאתה מתקרב אתה מבין על מה אוחנה דיבר. צפירות ללא הפסקה, צעיפים ודגלים מתנופיים, מכוניות שחונות על מדרכות ואיי תנועה. איפה שאפשר הייתה מכונית. העיקר לחנות וללכת כבר לטדי.
רק כשאתה נכנס לאצטדיון, אתה מבין עד כמה הקהל עצום וכמה העוצמה שלו מטורפת כשהוא ביחד עם הקבוצה שלו ומרוכז באהדה. אם אי פעם מישהו מזקני בית"ר, מישהו כמו אוחנה, רצה לראות את טדי – אז זו הדרך. 30 אלף צופים, שלא מפסיקים לעודד מהרגע הראשון, לתמוך ולהלל. משחק שלם ללא קריאות גזעניות וקריאות נאצה. גם בדקת הדומייה שהופסקה, אלו היו בסך הכל שני אנשים שהפריעו, ויתר הקהל השתיק אותם. גם אם יש אחד או שניים שאין להם הגיון וכבוד מהבית, לא שווה שהם יקלקלו חוויה כזו. לדעתי לאוהדי בית"ר מגיעה תעודת כבוד על התצוגה.
אם ניגע בצד המקצועי, במשחק עצמו, שחקני בית"ר נתנו המון כבוד להפועל בהתחלה והיה נראה שהם בלחץ וסוחבים התרגשות רבה מעצם המעמד והציפייה לנצח את הפועל. היה אפשר לראות על השחקנים שקשה להם להיכנס למשחק. במחצית הראשונה היה שחקן שדה אחד (להרוש עוד נגיע) ששווה לציין: אייס קרים. הוא באמת לא תורם התקפית, אבל מבחינת חילוצי כדורים וסגירת האמצע הוא עשה עבודה פשוט נהדרת.
במחצית השנייה אלי כהן עשה חילוף והכניס את ברייאן ג'ונס, שהפריח רוח חיים בקבוצה. בית"ר נראתה אחרת, מהירה וקלה יותר ונראה שההתרגשות עברה. הקהל דחף את השחקנים הרבה יותר, בית"ר תקפה אבל הייתה אנמית ואני לא מבין למה אלי כהן חיכה עד הדקה ה-82 כדי להבין שדוד רביבו לא צריך הרבה בשביל לגמור משחקים. לא צריך הרבה כדי להבין את הערך המוסף שיש לו וגם אם 90 דקות הוא לא עושה כלום הוא חייב להיות על המגרש ויכול לגמור משחק זה מנהיג, שחקן שיכול לשדרג את הקבוצה ואולי הוא היה חסר בחצי הראשון, כי הוא לא היה קורס מול 30 אלף צופים.
אם אגע נקודתית בשחקנים, אז חשוב לציין גם את איציק כהן שלמד על בשרו מה ההבדל בין הפועל ירושלים לבית"ר ירושלים. קבלת ההחלטות שלו לא הייתה נכונה תחת הלחץ, אבל לילד הזה יש עתיד גדול ואני צופה שהוא יגיע רחוק בכדורגל הישראלי. טונייס וקפילוטו היו טובים, והגול זה בונוס לבלם. ואחרון חביב, אריאל הרוש. בתחילת העונה ביקרו אותו והיכולת מאותם משחקים באמת לא אפיינה אותו. מול הפועל ראינו את הרוש הישן והטוב. ואם כבר הרוש, אני חושב שיחד עם קליימן שממשיך להיות טוב במשחקים האחרונים, ראינו על מגרש אחד את שני יורשיו של אוואט בעתיד.
ואז בית"ר הפסיקה לתת כבוד. מולמו
מהפועל ראינו הבלחות של גילי ורמוט, שעדיין לא חוזר לעצמו ואת רועי גורדנה שלא ממש הורגש וציפיתי ממנו ליותר. זה היה נראה כמו הפועל שכטר ת"א שחגג על חדד ועל מולמו, אבל את הרוש הוא לא יכול היה להכניע.
במשחק הזה היו שני מצטיינים: אריאל הרוש והקהל, אבל מנצח אחד גדול במיוחד – אלי טביב. זה היה משחק יוקרתי ומשמעותי עבורו, ולא סתם הוא פתח בסיום בקבוק דום פריניון, שעולה בערך 4,000 שקלים, וחגג עם השחקנים וכולם כאילו זה דאבל עם הפועל בטדי. משהו טוב קורה בבית"ר, שרק יימשך כך.
אלי כהן. בדרך למעלה