לחלום זה בחינם: אמבפה בטור שחייבים לקרוא

קיליאן אמבפה הוא הרבה יותר מעוד שחקן. מדובר בכוכב, אייקון, הפנים של הכדורגל הצרפתי. חלוצה של פ.ס.ז' כתב טור אישי על הקריירה שלו ב-Players Tribune ובה סיפר על הילדות, החלומות ופגישה עם זיזו. הקטע המתורגם המלא כאן.

ילדים מבונדי, לילדים מאיל - דה - פראנס, לילדים מהשכונות, אני רוצה לספר לכם סיפור.

זה כנראה לא יפתיע אתכם שהסיפור הוא על כדורגל. איתי, הכל זה כדורגל. אתם יכולים לשאול את אבי. כשהייתי בן שלוש, הוא הגיע הביתה, הוא הביא לי מכונית 4X4 קטנה לכבוד יום הולדתי. אתם יודעים, מהאלו עם המנוע החשמלי? יכולתי ממש לשבת בפנים ולנסוע איתו. היה לזה פדלים והכל.

הוריי הרשו לי לנסוע לנסוע מהבית למגרש הכדורגל לאורך הרחוב, כאילו שהייתי כדורגלן אמיתי שנוסע לאימון. לקחתי את הרוטינה הזאת בצורה מאוד רצינית. הדבר היחיד שהיה חסר לי זה תיק הרחצה! אבל ברגע שהגעתי למגרש, תמיד השארתי את הרכב בפינה כדי לשחק כדורגל. הרכב המגניב שלי, גרם לכל חבריי הקטנים לקנא, ולי לא היה אכפת ממנו כבר. אני רציתי רק את הכדור. בשבילי הכדור היה הכל.

אז כן. הסיפור הזה הוא על כדורגל. למעשה, לא צריך לאהוב כדורגל כדי להקשיב לסיפור הזה, כיוון שהסיפור הזה הוא על חלומות. בבונדי (פרבר בפריס), בשכונה, אולי אין יותר מדי כסף, אבל היו לנו חלומות. אני חושב שנולדנו כחולמים. אולי מכיוון שחלומות לא עולים הרבה כסף. למעשה, הם חינם.

השכונה שלנו היא כור היתוך מדהים, מלא בתרבויות - צרפתים, אפריקנים, אסייתים, ערבים, כל חלק בעולם. אנשים מחוץ לצרפת תמיד מדברים על הבנאליו (כינוי לשכונות בערים הגדולות של צרפת) באור שלילי, אבל אם אתה לא מפה, אתה לא באמת יכול לה בין איך זה באמת. אנשים מדברים על "בריונים" כאילו זה משהו שהומצא אצלנו בשכונה, אבל יש בריונים בכל מקום בעולם. המציאות היא שכשהייתי ילד ראיתי את האנשים הכי קשוחים בשכונה עוזרים לסבתא שלי לסחוב את השקיות מהסופר. אלו לא הדברים שמשדרים בחדשות. תמיד שומעים על הרע, אף פעם לא על הטוב.

בבונדי יש חוק שכולם מבינים, חוק שאתה לומד כשאתה צעיר. אם אתה הולך ברחוב, רואה 15 אנשים עומדים בפינה ואתה מכיר רק אחד מהם, יש לך שתי אפשרויות: או שאתה מנופף לשלום וממשיך ללכת או שאתה לוחץ את היד לכל חמישה עשר האנשים. אם אתה הולך ולוחץ את היד רק לאותו אחד שאתה מכיר, שאר ה-14 לעולם לא ישכחו אותך. הם יודעים שאתה מהסוג הזה של האנשים.

זה מצחיק, כי את החוק הזה מבונדי אני שומר איתי כל חיי. רק בשנה שעברה בטקס מצטייני פיפא, הלכתי עם הוריי לפני הטקס וראיתי את ז'וזה מוריניו. פגשתי אותו בעבר, אבל הוא היה יחד עם ארבעה או חמישה חברים שלא הכרתי. אז היה לי את ה"רגע בונדי". חשבתי לעצמי: "שרק אנופף למוריניו? או שאגש?"

אז הלכתי להגיד לו שלום, לחצתי לו את היד, ובאופן טבעי, לחצתי את היד לכל חבריו. זה היה מצחיק, כי הם כולם היו מופתעים: "הוא אומר לנו שלום? שלום!"

כשהלכנו משם, אבא שלי צחק ואמר לי: "זה הכל מבונדי".

זה ריפלקס. זה דרך חיים. בבונדי, אתה לומד ערכים שהם מעבר לכדורגל. אתה לומד להתייחס לכולם באופן שווה, כי כולנו באותו הסיר. וכולנו חולמים את אותו החלום.

אני וחבריי לא קיווינו להיות כדורגלנים, גם לא ציפינו ולא תיכננו. חלמנו. יש הבדל. יש ילדים שיש להם פוסטרים של גיבורי על על הקיר בחדר. אצלנו הקיר היה מכוסה בפוסטרים של כדורגלנים. היו לי כל כך הרבה פוסטרים של זינדין זידאן וכריסטיאנו רונאלדו. (אם להיות כנים, היו לי גם כמה פוסטרים של ניימאר, מה שהוא מוצא מאוד מצחיק, אבל זה סיפור אחר).

לפעמים אנשים שואלים אותי איך זה שיש כל כך הרבה כישרון בשכונות שלנו. כאילו יש לנו משהו במים, או שאנחנו מתאמנים בדרך אחרת, כמו ברצלונה או משהו. אבל לא, אם תגיעו למועדון הכדורגל של בונדי, לצערי כל מה שתראו זו קבוצה משפתית צנועה. יש אצלנו בסך הכל מספר מבנים ומגרש דשא סינטטי, אבל הכדורגל זה משהו שונה אצלנו. זה עניין בסיסי, היום-יום שלנו, זה כמו לחם ומים.

אני זוכר שהיה לנו טורניר בבית הספר - כל השכבות מכיתה ו' ועד כיתה ט' - זה הרגיש כמו מונדיאל. שיחקנו בשביל הגביע מפלסטיק שעולה שני יורו, אבל בשבילנו זה היה על חיים או מוות. היה חוק שכל הקבוצות חייבות להיות מעורבות בבנים ובנות. לצערי, לא כל הבנות רצו להשתתף בטורני, אז נאצלנו לנהל משא ומתן. אני זוכר שאמרתי לחבר שאם היא תיתן הכל על המגרש ונזכה בגביע, אקנה לה מחברת צביעה. התחננתי בפניה. אולי אתם חושבים שהגזמתי, אבל זה באמת היה הכל בשבילנו. כמו שהיינו אומרים: "זוהי נאוף טרוי, אנחנו לא מפסידים".

שיחקנו בשביל גביע ה-2 יורו כאילו זה גביע העולם. ככה זה היה. המורים כנראה סבלו מזה ממש. אני ממש מתנצל בפניהם. אני זוכר שחזרתי יום אחד מבית הספר עם תשע אזהרות שונות מהמנהל. "קיליאן לא הכין שעורי בית", "קיליאן לא הביא את ציוד בית הספר", "קיליאן דיבר על כדורגל בזמן שיעור מתמטיקה".

הראש שלי היה בעננים. הייתי שחקן לא רע, אבל רגע המפנה היה בטורניר כשהייתי בן 11. הגענו לחצי הגמר והמשחק היה באצטדיון אמיתי. אני זוכר שזה היה יום רביעי. הזיכרון הזה חרוט לי. מעולם לא שיחקתי באצטדיון כל כך גדול בעבר, עם כל כך הרבה אנשים. הייתי מבוהל. לא הצלחתי לרוץ מרוב פחד. בקושי נגעתי בכדור. בחיים לא אשכח איך לאחר המשחק, אימי נכנס למגרש ותפסה לי באוזן; לא בגלל ששיחקתי גרוע. בגלל שפחדתי.

היא אמרה: "אתה הולך לזכור את זה כל חייך. אתה מוכרח תמיד להאמין בעצמך, אפילו אם אתה נכשל. אתה יכול להחטיא 60 שערים, לאף אחד לא אכפת. אבל העובדה שלא היית מוכן לשחק בגלל שפחדת, זה ירדוף אותך לכל החיים".

אלו היו מילותיה המדויקות. מה שהיא אמרה לי השפיע עליי כל כך חזק, שמרגע זה לא פחדתי על מגרש הכדורגל יותר כל חיי. קיליאן אמבפה לא היה קיים ללא אמא שלי, אבא שלי, החברה שבה גדלתי וחבריי.

אולי אם אתה לא מאיפה שאני הגעתי, לא תוכל להבין זאת. זו רק דוגמא, כשהייתי בן 11, זכיתי להגיע ללונדון למספר ימים כדי להתאמן בקבוצת הילדים של צ'לסי. כל כך התרגשתי שאפילו לא רציתי לספר לחברים שלי מהשכונה שאני הולך. כשחזרתי הביתה, החברים שאלו אותי איפה הייתי בשבוע האחרון.
אמרתי: "הייתי בלונדון התאמנתי בצ'לסי".
חברים: "מה? זה לא ייתכן"
אני: "נשבע. אפילו פגשתי את דרוגבה".
החברים: "אתה משקר. דרוגבה לא פוגש ילדים מבונדי. זה לא ייתכן".

באותו הזמן לא היה לי טלפון, אז ביקשתי מאבא שלי את שלו והראיתי להם את התמונות משם, מה ששכנע אותם שלא שיקרתי. אבל הדבר הכי חשוב מהסיפור הזה הוא שהם לא קינאו. בכלל לא. הם פשוט היו המומים. אני לעולם לא אשכח מה הם אמרו לי. אני עדיין זוכר איפה זה היה ומה עשינו.
החברים אמרו לי: "קיליאן, אתה יכול לקחת אותנו לשם איתך?"
זה כאילו נסעתי לכוכב מקביל.
אמרתי: "המחנה אימונים נגמר כבר, אני מתנצל".

הם הסתכלו שוב בתמונות, לחצו ידיים ואמרו: "וואו. זה כאילו היינו שם איתך באותו הרגע".

אחרי אותה חוויה בצ'לסי, התחננתי בפני הוריי לעזוב את בונדי ולעבור לקבוצה גדולה. אבל ההורים שלי רצו שאשאר בבית כדי שאחיה כמו ילד רגיל. באותו הזמן לא הבנתי, אבל בפועל זה היה הדבר הכי טוב בשבילי. למדתי לא מעט שיעורים לחיים שבחיים לא הייתי חווה בבועה של האקדמיות לכדורגל.

אבי היה המאמן שלי במשך 10 שנים, וגם כשהתחלתי להתאמן באקדמיה הצרפתית במהלך השבוע, שזו אחת האקדמיות הטובות בעולם. גם אז הייתי חוזר הביתה בסופי שבוע ומשחק בקבוצה של אבא שלי בבונדי. הוא לא היה מוכן לסבול שון דבר מהשטויות המפוארות שלי באקדמיה.

בכל שבוע הייתי חוזר הביתה מהאקדמיה עם הקול של המאמן שלי שם בראש. הוא כל הזמן הדגיש שעלינו לעבוד על הרגל החלשה שלנו. באקדמיית קלייר פונטיין, הכל עסק בפיתוח המיומנויות שלנו. אבל בבונדי? אלה היו החיים האמיתיים. זה היה על הישרדות בליגה. זה היה אך ורק על ניצחון, נקודה.

בסוף שבוע אחד שיחקתי בבונדי והיה לי הכדור על הכנף. זה היה ברגל ימין. הייתי לבד. מצב מושלם. ויכולתי לשמוע את קולו של מאמן קליירפונטיין שלי אומר, "קיליאן, עבוד עם הרגל השמאלית". אז ניסיתי מסירה ארוכה עם רגל שמאל ונכשלתי לגמרי. הקבוצה השנייה לקחה את הכדור ויצאה להתקפה מתפרצת. אבי הרג אותי לחלוטין.

אני עדיין יכול לשמוע אותו צורח: "קיליאן! אתה לא כאן כדי להציג את מה שמלמדים אותך באקדמיה! יש לנו ליגה לשחק פה! אתה יכול כל השבוע להתאמן באקדמיה המפוארת שלך, אבל פה זה בונדי!". את השיעור הזה מאבא שלי אני סוחב עד היום לכל מקום אליו אני הולך. אבי ידע שהראש שלי בעננים, אז הוא דאג שרגליי יישארו על הקרקע.

לפני יום הולדת 14 קיבלתי מתנה מדהימה. אבא שלי קיבל טלפון ממישהו מריאל מדריד שהזמין אותי להתאמן. הייתי בהלם בגלל שהם ממש התקשרו לאבא שלי ואמרו לו: 'זידאן רוצה לראות את הבן שלך'".

באותה תקופה, זיזו היה הדירקטור הספורטיבי. הייתי בשמיים וממש רציתי להגיע. יחד עם זאת, זה לא היה קל. סקאוטים התחילו להגיע למשחקים שלנו, והתחלתי למשוך תשומת לב גם מקבוצות אחרות ומהמדיה, מה שהקשה על מעבר שלי. ברגע שאתה בן 13, אתה לא יודע איך להתנהל תחת הלחץ הזה והמשפחה רצתה להגן עליי.

אותו שבוע היה יום ההולדת ה-14 שלי, ומה שלא ידעתי זה שהמשפחה שלי אירגנה הכל עם המועדון שלי, כדי שאוכל לנסוע למדריד כמתנת יום הולדת. הפתעה נעימה במיוחד.

תאמינו או לא, לא סיפרתי לאף אחד שאני נוסע למדריד. הייתי כל כך לחוץ שפחדתי לספר. זידאן פגש אותי כשהגיע עם הרכב שלו לחניה. הייתה לו מכונית יפה כמובן. אמרתי לו שלום, ואז הוא הציע להסיע אותי למגרש. הוא הציע לי לשבת במושב הקדמי והפציר בי להיכנס לרכב. קפאתי במקום ואז שאלתי אותו: "אני צריך להוריד את הנעליים?".

לא יודע למה שאלתי את זה. זה היה האוטו של זידאן. רציתי לכבד אותו. הוא חשב שזה מאוד מצחיק. הוא אמר לי שכמובן לא להוריד נעליים והפציר בי שוב להיכנס. נסענו למגרש האימונים ואז אמרתי לעצמי "פאק, אני באוטו של זיזו. אני קיליאן הקטן באוטו של זיזו. זה לא אמיתי". הרגשתי שאני חולם.

לפעמים, אפילו כשאתה באמת חי משהו, זה מרגיש כמו חלום. זו הייתה אותה תחושה בגביע העולם ברוסיה. מכל הזכרונות שלי, זה שאני לעולם לא אשכח זה הרגע במנהרה לפני שעליתי למשחק הראשון נגד אוסטרליה, מחכה להכנס פנימה. שם זה היכה בי. הסתכלתי על עוסמאן דמבלה ופשוט חייכנו ולחצנו ידיים. אמרתי לו: "תראה אותנו, הילד מאברה והילד מבונדי. אנחנו משחקים בגביע העולם". הוא אמר לי: "נשבע שזה לא ייאמן".

עלינו אל הדשא והרגשנו את כל 65 המליון צרפתים מאחורינו. כששמעתי את הקריאות בצרפתית מהיציעים, כמעט בכיתי.
מדהים אותי שהיינו כל כך הרבה שחקנים, שאחזו בסופו של דבר בגביע בידיים באותו קיץ, גדלו בשכונות. השכונות בהן שומעים המון שפות הולכות ברחוב. השכונות בהן אתה לוחץ 15 ידיים - לא 14, לא 10, לא אחת.

הילדים מבונדי, הילדים מאיל - דה - פראנס, הילדים מהשכונות. אנחנו צרפת. אתם צרפת.