28 שנים חלפו מאז אותו קיץ בלתי נשכח של מונדיאל 1998 בצרפת. ובמובנים מסוימים, הטורניר הנוכחי ב-2026 מרגיש כמו פגישת מחזור של דור ההמשך: ניקו פאס וג'וליאנו סימאונה ישתפו פעולה בארגנטינה, בדיוק כפי שעשו אבותיהם פאבלו ודייגו; ג'סטין קלייברט מנסה לשחזר את הניצוץ של פטריק במדי הולנד; ומרקוס תוראם רוצה להניף את הגביע שבו נגע אביו ליליאן אחרי ה-0:3 ההיסטורי על ברזיל בגמר ההוא.
אלא שדווקא בנו של הגיבור הגדול ביותר של אותו טורניר - זינדין זידאן - יעלה הלילה (04:00) על הבמה הגדולה בתבל במעמד שונה לחלוטין. בעוד "זיזו" הפך לאלוהי הכדורגל הצרפתי עם צמד נגיחות לרשת של ברזיל, בנו השני, לוקה, שנולד קצת לפני אותו גמר, יגיע לטורניר במעמד אחר לגמרי - כחומה האחרונה של נבחרת אלג'יריה.
מי שגדל עם שם המשפחה "זידאן" באקדמיית "לה פבריקה" של ריאל מדריד ידע איך זה לחיות בתוך כור היתוך של השוואות בלתי אפשריות. בעוד אחיו - אנסו, תיאו ואליאס - בחרו בקישור ובהגנה וניסו לצעוד בעקבות הווירטואוזיות של האב, לוקה קיבל החלטה מודעת כבר בגיל שש: הוא יעמוד בשער.
הסיבה הרשמית הייתה שהוא היה צריך לעצור את הבעיטות של אחיו הבוגר בחצר הבית, אך הסיבה האמיתית הייתה עמוקה בהרבה - הוא חיפש את המקום היחיד על המגרש שבו הביצועים שלו לא יימדדו מול ה"מארסיי רולט" - סיבוב ה-360 מעלות המפורסם של אביו. בין הקורות, לוקה הגדיר לעצמו טריטוריה משלו. במקום לנסות להיות זיזו, הוא בחר להעריץ את מנואל נוייר, ואימץ סגנון של "שוער-בלם" שמנהל את המשחק מאחור, יוצא מחוץ לרחבה ומציג משחק רגליים משובח, כאילו הגנים הטכניים של האב התעקשו להתפרץ גם בכפפות השוער.
אלא שמהגנים של זידאן, כך התברר, אין באמת לאן לברוח. בשנת 2015, בחצי גמר אליפות אירופה עד גיל 17 במדי צרפת, לוקה מצא את עצמו בדו-קרב פנדלים מול בלגיה. ברגע של ביטחון מופרז הוא ניסה לשחזר את הפאננקה המפורסמת של אביו מגמר מונדיאל 2006, אך הכדור שלו זעזע את המשקוף והלך החוצה. העולם כבר התכונן למתקפת לעג, אבל אז הגיע התיקון: בחוסן מנטלי נדיר, הילד הדף שלושה פנדלים רצופים, העלה את הצרפתים לגמר והוכיח בפעם הראשונה שהוא מסוגל לצאת מהבור של השם שלו.
למרות הניסיון לבדל את עצמו, הלחץ הגיע לנקודת רתיחה בעונת 2017/18. לוקה הועלה לקבוצה הבוגרת ושימש כשוער שלישי במסע שנגמר בהנפת גביע ליגת האלופות ה-13 של המועדון. השיא הגיע במחזור הסיום של אותה עונה, כשנזרק אל הדשא להופעת בכורה רשמית מול ויאריאל. על הקווים של ריאל מדריד עמד באותו ערב - זינדין זידאן.
אלא שאותה בכורה שהייתה אמורה להיות רגע מרגש הפכה למגנט של ביקורת. בתקשורת הספרדית ובקרב האוהדים החלו לצוץ לחישות רועמות על נפוטיזם. "הוא שם רק בגלל אבא שלו", אמרו המקטרגים, כך שחובת ההוכחה עליו הייתה כפולה ומכופלת מזו שגם כך יש על כל שוער צעיר אחר במערכת התובענית. בעונה שלאחר מכן, לוקה מצא את עצמו נאבק על דקות בקבוצת המילואים "קסטיליה", שם שיתף פעולה מספר משחקים עם כוכב צעיר ורעב שרק הגיע מברזיל בשם ויניסיוס ג'וניור.
בעוד הברזילאי סומן כעתיד של המועדון, בניגוד מוחלט אליו, לוקה הבין שכדי להוכיח שהוא כדורגלן בזכות עצמו, הוא חייב לעזוב את הסנטיאגו ברנבאו, וללכלך את הכפפות בקבוצות הקשוחות והפחות נוצצות של ספרד - בראסינג סנטנדר, ראיו וייקאנו, אייבר, ועד לבשלות שמצא בשנתיים האחרונות בגרנאדה. "לאבא שלי הייתה את הדרך שלו ואת הקריירה שלו. לי יש את הדרך שלי ואת הקריירה שלי", הוא הצהיר באחד הראיונות, הן כסוג של כתיאום ציפיות עם העולם, והן כמניפסט של שחרור.
בספטמבר 2025, כשהוא בן 27 ורחוק מהרדאר של נבחרת צרפת הבוגרת שאליה ציפו שיגיע בבגרות, נפלה ההחלטה הדרמטית. פיפ"א אישרה את שינוי הלאום הספורטיבי שלו, ולוקה בחר לייצג את אלג'יריה - ארץ מוצאם של סביו, שהיגרו מכפר קטן באזור קביליה. ובעוד שבמועדונים בספרד הוא דרש שהשם "לוקה" יודפס על גב חולצתו כדי לברוח מהצל של אביו, בנבחרת אלג'יריה הוא קיבל החלטה הפוכה והדפיס בגאווה את השם "זידאן" - הפעם לא כהומאז' לאביו, אלא כמחווה עמוקה של כבוד לסבו.
"כשאני חושב על אלג'יריה, אני נזכר בסבא שלי. הוא התרגש מאוד מהצעד הזה", סיפר לוקה. "בכל פעם שאני מקבל זימון, הוא מתקשר אליי ואומר לי שעשיתי החלטה נהדרת ושהוא גאה בי". זינדין זידאן עצמו העניק לבנו גיבוי מלא, ואף הגיע עם המשפחה ליציעי הכבוד באפריקה כדי לעודד את בנו מקרוב.
ההשתלבות של לוקה בנבחרת אלג'יריה הייתה אמורה להיות הדרגתית, אבל לפעמים לא מזיק קצת מזל. פציעת ברך קשה של השוער הראשון המיועד, אלכסנדר אוקידג'ה, טרפה את הקלפים והמאמן ולדימיר פטקוביץ' זרק את לוקה למים העמוקים של אליפות אפריקה האחרונה, שבה השוער ניצל את ההזדמנות כדי להשליך ממנו סופית את הטענות על נפוטיזם כשנעל את השער עם שלוש רשתות נקיות בשלושת משחקיו הראשונים, וזכה למחמאות מהמאמן שקבע: "לוקה העניק לנו תחושת ביטחון אמיתית, ומשחק הרגליים שלו מצוין".
רגע השיא במוקדמות הגיע במשחק המתוח מול סודאן באצטדיון "מולאי חסן" ברבאט. אלג'יריה הובילה 0:1 שביר, כשהחלוץ הסודאני יאסר עוואד מצא את עצמו לבד לחלוטין מול השער. בעיטה עוצמתית, חצי מהקהל כבר תפס את הראש, אבל זידאן ג'וניור התעופף בהצלה הירואית, מנע שוויון וסחף את אלג'יריה להעפלה מזהירה למונדיאל.
אלא שמאז אותו רגע, הדרך של לוקה לטורניר הנוכחי הפכה לרכבת הרים מטורפת. בינואר האחרון, המסע המבטיח באליפות אפריקה הסתיים במפח נפש עם הדחה ברבע הגמר מול ניגריה, ומהומה על הדשא בסיום אף עלתה לו בהשעיה לשני משחקים (שתקפה למוקדמות אליפות אפריקה הבאה). הצרות נמשכו בסוף אפריל, כשסבל משבר כואב בלסת במדי גרנאדה וראה את סוף העונה שלו בספרד בסכנה גדולה. אבל אחרי מרוץ מטורף נגד השעון והחלמה מהירה, הוא הצליח להיות מוכן בזמן.
הלילה הטירוף יגיע לשיאו. הילד שברח מההשוואות במדריד והפך לשוער שנלחם בשמועות על פרוטקציה בליגה השנייה בספרד, יעמוד בגיל 28 מול ליאו מסי, חוליאן אלבארס וההתקפה המפחידה של אלופת העולם ארגנטינה. אם ב-1998 העולם כולו עצר את נשימתו כדי לראות מה זידאן מסוגל לעשות עם הכדור ברגליו, הלילה אומה שלמה בירוק תעצור את נשימתה כדי לראות מה זידאן מסוגל לעצור בידיים, בסיפור שהוא כותב בדרך שלו.