לפני שנתחיל את הכתבה הזאת, ננשום עמוק. עברנו רק את המשחק הראשון של מונדיאל 2026. ראינו אלופות עולם מפסידות במשחק הראשון שלהן וממשיכות לזכייה בטורניר. ראינו נבחרות מבקיעות שביעיות ותשיעיות במשחק הראשון שלהן וחוזרות הביתה בידיים ריקות. ראינו כמעט הכל, אבל גם הוותיקים שבינינו לא ראו נבחרת אנגליה שמזכירה את ה-2:4 מול קרואטיה.

לא מדובר רק ביכולת של הארי קיין, בג'וד בלינגהאם או ברביעייה הראשונה של אנגליה בטורניר חשוב מזה שנים. לא מדובר רק בזהות היריבה, קרואטיה המנוסה, או בנטייה של התקשורת האנגלית ואוהדי שלושת האריות להעצים כל ניצחון כאילו מדובר בהישג היסטורי. מדובר בדרך. נבחרת אנגליה נראתה, ובכן, כמו קבוצה.

קשה להכחיש את הפער בין כדורגל הנבחרות לכדורגל הקבוצות. אולי כדורגל הנבחרות גדול יותר (בזמן טורנירים בינלאומיים) ואולי התשוקה של השחקנים גבוהה יותר, בין אם בשל ההזדמנות ההיסטורית או הרגשות הפטריוטיים כשמדינה שלמה צופה בך, אבל בשנים האחרונות הוא נחשב לנחות מבחינה טקטית. בעוד קבוצה מתאמנת כל השנה ויכולה לבנות תבניות התקפה מסודרות יותר, מאמני נבחרות זוכים לזמן מצומצם עם השחקנים. חלון ההשפעה שלהם, על הנייר, קטן יותר.

אחרי מספר שנים עם גארת' סאות'גייט, מאמן שהגיע לאנגליה מתוך הנבחרות, הם בחרו לשנות כיוון ולמנות את תומאס טוכל, הגרמני הראשון בתפקיד. טוכל הגיע לנבחרת הראשונה שלו בקריירה בתור אחד המאמנים הטובים בעולם. בגיל 52 יש לפניו עוד שנים רבות לקריירה, אם ירצה. לא מדובר ב"פרס מפעל חיים" כמו מאמני קבוצות בעבר שהפכו למאמנים לאומיים או מישהו שמתמחה בטורנירים, אלא מאמן שמגיע עם שיטה ברורה שעברה בקבוצות שונות.

טוכל עשה כן בדורטמונד, פ.ס.ז', צ'לסי ובאיירן מינכן. הוא אמנם נחשב למאמן ש"ממצה" את עצמו תוך זמן קצר בכדורגל מועדונים, אך לכדורגל שלו יש זהות קבועה - לחץ על הכדור, כדורגל התקפי וגמישות טקטית שהפכה אותו לאחד ממאמני הנוקאאוט הטובים בעולם. כל זה הופך אותו למאמן נבחרות מושלם, על הנייר, כזה שקבוצותיו יכולות לשנות שיטה במהלך המשחק. 4:2:3:1 יכול להפוך ל-4:3:3 עם הכדור ובלעדיו. הכל מתחיל מקישור דומיננטי וניסיון להוציא את המקסימום מהשחקנים שלך.

טוכל, בין היתר ,החתים את הארי קיין בבאיירן מינכן. בעונה הראשונה של החלוץ הוא הבקיע 36 שערים ובישל שמונה נוספים ב-32 משחקים. היכולת של קיין לנוע אחורה ולדחוף משם את ההתקפה בלטה עוד בטוטנהאם (בה הייתה לו עונה עם 23 שערים ו-14 בישולים), אך הפכה למפתח של נבחרת אנגליה. נבחרת, שבשונה ממה שראינו ממנה בשנים האחרונות, הגיעה לטורניר הזה עם היררכיה ברורה.

שמות כמו קול פאלמר ופיל פודן, מוכשרים ככל שיהיו, נותרו מחוץ לסגל. נוני מדואקה ואנתוני גורדון, שחקנים מצוינים, אך לא כוכבי כדורגל. אולי ווטקינס ואברצ'י אזה נותרו על הספסל, וכולם רצו. שחקני אנגליה כיסו 102 ק"מ במשחק הזה, נתון גבוה מאוד לנבחרת ששולטת בכדור ובועטת לשער. אנתוני גורדון כיסה 7.4 ק"מ ב-72 דקות, כולל 19 ספרינטים. קיין, חלוץ בן 32, רץ 11 ק"מ. בלינגהאם, מריאל מדריד השבעה, רץ 8.7 ק"מ.

המספרים האלה מרשימים, אבל הם רק ההתחלה. היכולת של קיין לרוץ מאחורה ולדחוף את ההתקפה קדימה היא חלק ממה שהפך אותו לאחד החלוצים הטובים בעולם, והשילוב לצד שחקן כמו בלינגהאם שיודע להצטרף מהקו השני ולכבוש הופך את אנגליה לנבחרת שקשה מאוד להגן מולה. נדגים.

טוכל. מאמן מבריק (Marc Atkins/Getty Images)

בתמונה כאן השער השלישי, שמחכה לכם בתקציר ב-2:24. בלינגהאם נע לעברו של נוני מדוואקה באגף והמשיך כל הדרך למבצע סולו שהסתיים ברשת, אך הסיפור הוא לא בלינגהאם עצמו. שימו לב למיקום של הארי קיין רחוק מהאקשן, או של אנתוני גורדון שנכנס פנימה. עצם הנוכחות שלהם מקשה מאוד את האופציה "לסגור" את בלינגהאם ונותנת לו לבעוט מעמדה טובה יותר. כל זה, אגב, קרה תוך שניות מרגע ההגבהה של אליוט אנדרסון מחצי המגרש שלו.

זאת, אולי, המטרה של אנגליה ושל טוכל, למצות את הכישרון בצורה הטובה ביותר. ברגע שיש לו על הדשא מספר שחקנים שיכולים לייצר מצבים ולהיכנס פנימה והחוצה יותר קשה לשמור עליהם, וזה מכריח הגנות לחשוב כל הזמן. ככל שהנבחרת תתחבר היא רק תשתפר, ואפשר להיות מעודדים מאוד מהמשחק הראשון.

ראינו דפוס התקפה דומה בשער הרביעי, שמחכה לכם מיד אחריו. האנגלים בחרו "לצופף" באגף הימני, כשבמקביל מרקוס ראשפורד ניצל את השטח הפנוי כדי לנוע לעומק. בוקאיו סאקה, אחרי עונה לא גדולה מבחינה אישית חרף האליפות, שלח לו כדור על מגש.

כל מה שנותר לראשפורד זה להבקיע, וזאת בדיוק הגדולה של קבוצות ושל מאמנים טובים - שחקני ההתקפה יודעים למצוא אחד את השני גם בלי להרים את הראש. הכישרון האנגלי בא לידי ביטוי בניסיונות לייצר מין מיס-מאצ'ים כאלה על המגרש ולתפוס את ההגנה לא מוכנה. ברגע שכל שחקני ההרכב מראים מחויבות לעשות הגנה, ברגע שהשיטה הקיימת בנויה סביב החוזקות של שני הכוכבים, הכל קל יותר.

מעבר לזה, הנבחרת האנגלית לקחה דף מהספר של ארסנל. דקלן רייס הרים שתי קרנות שהפכו לשערים, כשאחת הובילה לעבירה הקשה של לוקה מודריץ' והשנייה לשער הנגיחה של קיין. גם כאן נדרש תיאום, וגם כאן אנחנו רואים עדות נוספת להכנה של טוכל.

שימו לב ב-01:47 בסרטון לפעולה הקטנה של ג'ון סטונס, ש"חוסם" בשביל קיין. ומשאיר את האנגלי חופשי בשביל לנגוח פנימה. באותה מידה זה היה יכול להיות כל שחקן אחר של אנגליה, נבחרת עם מספר נוגחים טובים ומרים הקרנות הטוב ביותר בעולם כיום. צפו >>

הנבחרת האנגלית לא חפה מטעויות. ריס ג'יימס ואזרי קונסה שגו בצורה קשה בשני השערים הקרואטיים, וג'ורדן פיקפורד היה יכול לפעול בצורה טובה יותר בשער השני. יש לאנגליה לאן להשתפר, בטח בחלק האחורי של המגרש, אבל האינטנסיביות שלה הזכירה בחלקים ארוכים מההתמודדות קבוצת בונדסליגה, אפילו את באיירן מינכן עצמה, ולא את הנבחרות האנגליות מלאות הכישרון שראינו בעבר ושיעממו אותנו כל הדרך לנוקאאוט.

האם הגביע העולמי יחזור לממלכה אחרי 60 שנה? מוקדם לדעת. כל משחק נוקאאוט הוא גמר בפני עצמו ויש לאנגלים הרבה מה ללמוד ולא מעט קופים על הגב, אבל במבחן הראשון ראינו נבחרת מעניינת יותר ממה שראינו מזה שנים. נבחרת ששווה למשוך בשבילה עד סוף המשחק שיתחיל הערב ב-23:00.

מנבחרת לקבוצה: השינוי הגדול של אנגליה