המשפט "כגודל הציפייה, כך גודל האכזבה" הרגיש כמו אנדרסטייטמנט בשריקת הסיום. נבחרת ספרד, שרק לפני שנתיים חגגה בגאון את הזכייה שלה ביורו, עלתה למשחק הפתיחה שלה נגד כף ורדה - נבחרת שעבורה זה היה המשחק הראשון אי פעם בגביע העולמי. כל התחזיות וההנחות היו שספרד, כמו שתמיד עשתה, תפגין עליונות מובהקת ותנצח בקלות. וזה, כמובן, לא מה שקרה. המשחק הסתיים ב-0:0 די מתסכל של הספרדים, שכהרגלם שלטו בשדה - אבל לא הצליחו טו פוט דה בול אין דה שער.
ומיד אחרי המשחק, האופוריה התחלפה בדיכאון - התיקו גרר חילופי האשמות, ביקורת חריפה ותחושה שההזדמנות של ספרד הוחמצה. אבל האם היא באמת נגמרה בפספוס? האם באמת הופעת בכורה חלשה של נבחרת במונדיאל, בהכרח מעידה שכל הטורניר שלה יהיה חלש באותה המידה? אין דרך אמיתית לדעת את העתיד, אבל בהחלט אפשר ללמוד ממקרי העבר.
הכלכלן אלכס קרומר ערך בדיקה שניסתה לבחון את השאלה הזו. הוא עבר על כל משחקי הבכורה של שתי הפינליסטיות בכל מונדיאל מאז 1982 - שזו הפעם הראשונה שבה הטורניר הורחב ל-24 נבחרות (אם תרצו, העידן המודרני). התוצאות מעניינות: מתוך 22 משחקים, 14 הסתיימו בניצחון של אחת הפינליסטיות, עוד שלוש תוצאות תיקו וחמישה הפסדים.
כלומר, גם אם עדיין רוב המשחקים הסתיימו בניצחון, אבל זה ממש לא הלך חלק כמו שנהוג לחשוב. בממוצע, נבחרת שתגיע לגמר כבשה בממוצע במשחק הראשון שלה 2.05 שערים, וספגה 0.68 שערים למשחק. כלומר, גם אם הפינליסטית לעתיד מנצחת - בדרך כלל זה קורה בהפרשים קטנים. 0:2 או 1:2. ניצחונות דחוקים, לא כאלה שבהם הפוטנציאל מתפוצץ לגמרי.
אגב, גרמניה היא הקבוצה ששוברת את הסטנדרט הזה - בטורנירים שבהם היא הגיעה לגמר, היא פתחה פנטסטי; ב-1990, 2002 ו-2014 היא השיגה ניצחונות משכנעים למדי, כולל אותו 0:8 מפורסם נגד סעודיה ביפן וקוריאה, ו-0:4 דומיננטי מול פורטוגל ורונאלדו במונדיאל שנערך בברזיל. בהתחשב בכך שאת המונדיאל הזה היא פתחה עם 1:7 נגד קוראסאו, אולי זה גם מעיד על כך שההיסטוריה תחזור על עצמה.
בסך הכל, זו המגמה - ויש לה גם הסבר מקצועי די הגיוני. כי נבחרות חזקות שמגיעות לטורנירים הגדולים, בדרך כלל, מגיעות גם עם המון ציפיות. כך היה למשל, עם ברזיל של 1998 (אלופת עולם מכהנת) שניצחה בקושי את סקוטלנד; את ארגנטינה של מראדונה שבאה כאלופת העולם לסאן סירו והפסידה לקמרון; וכמובן, את ארגנטינה במונדיאל האחרון עם מסי - שהפסידה במשחק הבלתי נשכח ההוא לסעודיה. יש קשר ברור בין לחץ נפשי לבין סוג של חרדת ביצוע - והרבה פעמים זה מחלחל גם לדשא, כשכל העיניים עליך.
דה לה פואנטה. מבחן גדול (Getty)
את הדוגמא המובהקת ביותר זוכרת נבחרת ספרד בעצמה. במונדיאל 2010, היא עלתה למה שיתברר כטורניר הכי גדול של "לה רוחה" אי פעם. ההרכב שלה היה כמו גלאקטיקוס - איקר קסיאס הנשגב בין הקורות, סרחיו ראמוס, קרלס פויול וג'רארד פיקה כבלמים, דויד וייה או פרננדו טורס בהתקפה, ובעיקר חוליית הקישור המטורפת, שכללה שמות כמו צ'אבי הרננדס, צ'אבי אלונסו, סרחיו בוסקטס וכמובן אנדרס אינייסטה - שהפך לגיבור לאומי עם שער הניצחון ההוא בגמר נגד הולנד.
אבל גם הנבחרת הגדולה ההיא, התחילה בצליעה. כולם זוכרים את הניצחון ההוא בגמר, אבל פחות זוכרים שבהופעת הבכורה שלה במונדיאל הזה - היא הפסידה 1:0 לשווייץ. ב-16 ביוני, 2010, בדרבן הגיע ג'לסון פרננדס וכבש מולה שער בדקה ה-52 - שממנו היא לא הצליחה לחזור. התגובה למשחק ההוא דומה מאוד לתגובה גם הפעם - כגודל הציפייה, כך גודל האכזבה. ספרד, שעד אז לא זכתה במונדיאל, נראתה כמי ששוב מפספסת ברגע האמת.
וההמשך, ידוע: מאותו רגע, ספרד לא עצרה. 0:2 על הונדורס, 1:2 מול צ'ילה, 0:1 מול פורטוגל בשמינית, 0:1 מול פראגוואי ברבע, 0:1 מול גרמניה בחצי, 0:1 מול הולנד בגמר. שישה משחקים שאת כולם היא הצליחה לנצח, ובמהלכם ספגה שער אחד בלבד. הטורניר הכי גדול של ספרד אי פעם - החל לא רק במעידה, אלא ממש בהפסד, וממנו היא הצליחה לקום ולהמשיך הלאה לדרך בלתי נשכחת.
אז מה כל זה מלמד אותנו? אולי שכדאי קצת להמתין עם הנחרצות. נבחרות גדולות לא תמיד מתגלות מרגע הראשון, ולמעשה רוב הפעמים הן בונות את הדרך שלהן לאט לאט - לאורך הטורניר, ככל שהן מצליחות לייצר סביבן ביטחון. וזה נכון גם הפוך - כולנו זוכרים מקרים של נבחרות שפתחו טורנירים בצורה מרשימה, ואז התרסקו באותה הקלות (ברזיל של המונדיאל הקודם, או הולנד... פחות יותר או מאז ומתמיד, היא דוגמא טובה לכך).
דן תורן ז"ל שר פעם ש"אימפריות נופלות לאט" - אבל המציאות של המונדיאל, לפחות בטורניר כמו שאנחנו מכירים אותו היום, היא שהן גם נבנות באותה איטיות. יכול מאוד להיות שספרד לא תממש את הפוטנציאל שלה גם הלאה - אבל המשחק הראשון צריך להילקח בזהירות המתבקשת. הדרך, כמו ששרה פעם שב"ק ס', עוד ארוכה ומפותלת.