לפני כמה שנים, ציפינו שהיריבות בין ארלינג האלנד לקיליאן אמבפה תהיה ברמה של ליאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו. שני החלוצים סומנו בתור העתיד וההווה של הכדורגל והיו אמורים לרשת את שני הענקים האלה. בפועל? ראינו משחק אחד ביניהם תוך שש שנים. הערב (שישי) אולי נראה את השני, כשצרפת תפגוש את נורבגיה לקרב על ראשות הבית, אם כי עושה רושם שהענק הנורווגי יעלה רק מהספסל הפעם.
מדובר בקרב בין שניים מהחלוצים הגדולים בדורנו. אמבפה בן ה-27 עבר ב-180 מיליון יורו, הגיע לגמרים של שני המונדיאלים הקודמים ובין הפייבוריטים לזכייה במונדיאל הנוכחי. האלנד בן ה-25 מוביל את מנצ'סטר סיטי, איתה זכה בשתי אליפויות אנגליה. הם הבקיעו 42 ו-38 שערים בעונה הקודמת בהתאמה, אך סיימו אותה בלי תואר.
אמבפה והאלנד מובילים את הקבוצות הכי עשירות בספרד ובאנגליה. התפתחה לה יריבות בין מנצ'סטר סיטי וריאל מדריד בשנים האחרונות, כששתיהן נפגשו בשלבי הנוקאאוט בחמש העונות האחרונות. הם היו אמורים להיות היורשים של הארגנטינאי והפורטוגלי בתור הצמד שיוביל את עולם הכדורגל. בפועל? פריז סן ז'רמן זכתה בשתי אליפויות אירופה האחרונות, לאמין ימאל פופולרי יותר משניהם ובטורנירים הבינלאומיים מתמקדים בעיקר במסי או בנבחרות הגדולות. אנחנו מסתכלים, אולי, על היריבות הכי גדולה שלא התחילה אף פעם.
ההסבר הראשון והפשוט מתייחס לזה שהם פשוט לא משחקים באותה ליגה. קיליאן אמבפה משחק בספרד, ארלינג האלנד באנגליה. מסי ורונאלדו התחרו שבוע אחרי שבוע מול אותן קבוצות, על אותם אליפויות וגביעים והובילו ליותר מפגשים ביניהם, כשהם היו הדובדבן שבקצפת הקלאסיקו. ברגע שאחד מתחרה מול ברנטפורד ואחד מול אלאבס, ההשוואה קשה יותר באופן משמעותי.
יש בזה היגיון. יכול להיות שהכדורגל, כענף, יכול להרוויח מזה שהם יתחרו אחד מול השני, אבל אי אפשר לצפות מאמבפה או הלאנד לעבור קבוצה "למען הספורט". אם היריבות הזאת הייתה רלוונטית ברמה שבועית או חודשית, כמו מסי-רונאלדו, אולי היינו מדברים אחרת.
מצד שני, הקבוצות נפגשות כל שנה. אמנם בעונות האחרונות זה היה בשלבים המוקדמים של ליגת האלופות, אבל זה היה אמור לייצר מין מיתוס, הילה סביב המפגשים האלה. מסי ורונאלדו נפגשו שש פעמים בליגת האלופות עד יום הולדתו ה-25 של הארגנטינאי, לפני שמדברים על הליגה. אמבפה והאלנד? שלוש פעמים בלבד, שתיים מתוכן ב-2019/20.
כן, קראתם נכון, מאז שהאלנד עבר למנצ'סטר סיטי ואמבפה למדריד הם נפגשו פעם אחת, במשחק נוקאאוט בו סיטי ניצחה 2:3 את ריאל בביתה. האלנד נעדר מהמשחק השני בו אמבפה כבש שלושער בברנבאו. השנה הן נפגשו שלוש פעמים. אמבפה נשאר על הספסל בראשונה, החמיץ את השנייה בשל פציעה ועלה מהספסל בפעם השלישית, בה האלנד הוחלף בדקה ה-56 ואמבפה עלה מהספסל בדקה ה-69.
כל היריבות הזאת מתבססת על מפגש אחד על הדשא ב-6 העונות האחרונות, מפגש ראשון מתוך שניים בשלב הנוקאאוט המוקדם של האלופות, שלב שלא היה קיים בכלל בשנים של מסי ורונאלדו. שילוב של פציעות ושיקולי רוטציה הוביל לכך שהם לא נפגשו במעמדים הגבוהים באמת, מה שמנע מהם לייצר את ההילה של מסי ורונאלדו.
אמבפה ומסי. יריבות גדולה יותר (Getty)
הארגנטינאי והפורטוגלי נפגשו בחצי גמר ליגת האלופות ב-2008 ובגמר ב-2009, עוד לפני שרונאלדו עבר לריאל מדריד. הם נפגשו פעם נוספת בחצאי הגמר של 2011. בתקופת השיא שלהם, מ-2008 עד 2018, הקבוצה של אחד מהשניים הגיעה לכל הפחות לחצי גמר ליגת האלופות. בעשור בודד הם זכו בליגת האלופות בשבע מעשר עונות.
אמבפה והאלנד פשוט לא הגיעו לרמות הדומיננטיות האלה. בשתי העונות האחרונות השיטה של ליגת האלופות השתנתה בניסיון להוביל למפגשים גדולים בנוקאאוט, אך השנה למשל הן סיימו במקומות ה-8 וה-9 בשלב הליגה (ובמקומות ה-11 וה-22 בשנה שעברה). גם אם סיטי וריאל נפגשו בשלב מוקדם בחסות ההגרלה המיותרת שיש לפני הנוקאאוט, הקבוצות שלהן לא הצליחו להגיע לרמות הכי גבוהות שיש לכדורגל להציע והן צריכות להאשים רק את עצמן.
יכול להיות שהמשחק השתנה, ושהיום צריך קבוצות מגובשות כמו פריז סן ז'רמן, ארסנל ואינטר של השנה שעברה שתוקפות ומגנות ביחד. הן למסי והן לרונאלדו היה צוות מסייע יוצא דופן, אבל בשני המקרים הם ידעו להרים את הקבוצה עליהם ולנצח. הקלישאה הזאת הייתה נכונה בכדורגל של 2006 ו-2016. האם היא נכונה ב-2026?
האלמנט השלישי קשור אולי לפער בין מסי ורונאלדו, כזה שעשוי להזכיר את הפער בין לארי בירד ומג'יק ג'ונסון מימי הזוהר של ה-NBA בשנות ה-80'. מסי נתפס בעינינו בתור האמן, הילד שנדרש להורמוני גדילה והפתיע את כולם, בזמן שרונאלדו הוא ה"סוס עבודה", הנגר שעבד קשה בדרך לפסגה. התיאור הזה כמובן לא משקף את המציאות, כשמסי עבד ללא הפסקה ורונאלדו מוכשר בצורה יוצאת דופן, אבל יצר תבניות איתן היינו יכולים להזדהות. תבניות שהובילו לאינספור דיונים בבתי ספר, במקומות עבודה, בכל מסגרת שאתם יכולים לדמיין.
לאמין ימאל. מעניין יותר אנשים (Getty)
אמבפה והאלנד אולי דומים מדי. שניהם פיזיים בצורה יוצאת דופן, משחקים בקבוצות עשירות עד כדי גיחוך ולא בדיוק דמויות מוערצות ברחבי העולם. יש משהו מעט מעצבן באמבפה, בטח אחרי שריאל מדריד נכשלה מאז צירופו בזמן שפ.ס.ז' זכתה פעמיים ברציפות בליגת האלופות. הלאנד מתמודד עם תדמית של "מוזר", מעין עוף חריג שנראה כמו ויקינג, חוגג שערים בצורה ביזארית ועולה לכותרות בעיקר בזכות הפיזיות והטיפולים מחוץ למגרש.
עד היום ילדים קונים ספרים על מסי ורונאלדו, גם ילדים שנולדו בזמן שכריסטיאנו היה ביובנטוס וליאו איבד יתרונות בצורה כמעט מביכה בליגת האלופות. קשה לדמיין אותו דבר במקרה של האלנד ואמבפה, ואולי כאן כל הסיפור. אם באמת היה אכפת לקהל מהשניים ברמה של מסי ורונאלדו, היינו מדברים על היריבות הזאת בסדר גודל דומה.
מהצד, זה כמעט נדמה שהכדורגל קפץ דור, לפחות מבחינה תקשורתית. לאמין ימאל שם שמעורר יותר עניין משניהם ועדיין לא חגג את יום הולדתו ה-19. מקס דאומן, ריו אנגומואה, לנרט קארל ורבים אחרים מתחממים על הקווים, בזמן שהקבוצות הכי טובות בעולם כרגע הן ארסנל ופריז סן ז'רמן, להן אין אולי כוכבים בגודל של מסי ו-CR7 אבל יש שחקנים מדהימים כמו דקלן רייס, חביצ'ה קרבצחליה, ויקטור יוקרש ועוסמן דמבלה.
ובכל זאת, אין מי שלא יכניס את אמבפה והאלנד לרשימת עשרת הכדורגלנים הטובים ביותר בעולם. אי אפשר להגיד שהם לא שחקנים היסטוריים, אי אפשר להגיד שהכדורגל "שכח" אותם. כל מי שציפה מהיריבות הזאת ליותר, כמוני, ישמח לראות אותם נפגשים ברבע או חצי הגמר של ליגת האלופות והיורו בשנים הבאות. משחק גדול הערב, כנראה, יהיה התחלה טובה.