הוועדה המארגנת של המונדיאל אפשרה לכל נבחרת שמשחקת בטורניר לבחור שיר אחד שהוא שיר הניצחון שלה. כלומר, השיר שינוגן במערכת הכריזה עם כל ניצחון שלה בגביע העולמי. נבחרת ארצות הברית בחרה את "Take Me Home, Country Roads" של ג'ון דנבר; צרפת בחרו את הלהיט האדיר "Freed From Desire" של הזמרת גאלה - ואנגליה, אולי ברוח האיחוד האחרון, בחרה את השלאגר של להקת "אואזיס" - "Wonderwall".
מעבר לעובדה שזה שיר יציע אנגלי קלאסי - פזמון סינג א-לונג מדבק, שיר בריטפופ שזורם בעורקים של האומה האנגלית וגם פשוט שיר מעולה - אתמול, כשהקהל והשחקנים שרו אותו לאחר הניצחון על קונגו - הוא נשמע אירוני במיוחד. כי הפזמון המפורסם של "וונדרוול" הרי אומר: "Maybe, You're Gonna Be The One That Saves Me" ("אולי את - או אתה - תהיה זה שיציל אותי", בתרגום ממש לא משהו).
נואל גלאגר כתב את השורה הזו, על פי עדותו, על "חברה דמיונית שמצילה אותך מעצמך". והמילים כאילו נכתבו על גיבור הרגע - ואחד משני גיבורי המונדיאל האלה של אנגליה: אחד, הארי קיין. חלוץ אנגלי היסטורי, ששוב היה זה שהציל את אנגליה מעצמה - מהשדים שלה, מהטראומות, מאותם שישים שנה של כאב.
הארי קיין הוא החלוץ הטבעי הטוב בעולם. נכון, בעולם הזה יש כמובן את ארלינג הלאנד המפלצתי - אבל לעניות דעתי, קיין יותר מגוון ממנו, יכול יותר לנוע מחוץ לרחבה וגם להחזיק כדור - סט הפעולות שהוא מסוגל לעשות גבוה משל הלאנד. והעובדה שבבאיירן מינכן הוא גיוון את המשחק שלו לא פגמה בחדות שלו. אולי להפך.
הגול השני שהוא כבש לרשת של קונגו צריך להיות ההגדרה המילונית למונח "שער של חלוץ". זאת הקלישאה הישנה על חלוצים גדולים - שהם מסוגלים לקבל רבע מצב (וזה אכן היה רבע מצב, בקושי) ולעשות ממנו שער ניצחון. הבעיטה החדה שקיין הוציא מהרגל, אחרי הקושי ואחרי שהוא נדחק אחורה, והיכולת לנתב אותו בדיוק במקום הנכון - זה מה שהופך את קיין למפלצת ההתקפית שלו.
האם הוא יזכה בכדור הזהב? בהנחה שאנגליה לא תיקח את המונדיאל (שהיא הנחה די סבירה), כנראה שהתואר יילך למי שיניף את הגביע. אולי זה יהיה מסי, בוודאי שהפעם אי אפשר יהיה להתעלם מאמבפה. אבל כדור הזהב, כידוע, הוא לא פרס של כדורגל - אלא של נראטיבים ופופולריות. בעולם האמיתי, קיין הוא אחד השחקנים הטובים ביבשת - והיום, כמו הרבה פעמים בהיסטוריה, הוא זה שסחב את אנגליה על הגב לשמינית הגמר.
אבל לצד השמחה הטבעית מניצחון שהושג בדם, יזע וחלוץ מלייטנסטון - האמת היא שמה שבעוכריה של אנגליה הוא בעיקר התחרות שלה. כי בסופו של דבר, במונדיאל הזה יש שני סוגי נבחרות בלוול הגבוה - כאלה שטובות ואיכותיות באמת (צרפת היא הדוגמא הבולטת, אבל גם ארגנטינה במקום הזה וייתכן שאפילו ברזיל), ונבחרות שהן "דאווין של נבחרות טובות" - בעיקר גרמניה והולנד. נבחרות עם שם גדול ועם שווי גבוה ב"טרנספרמרקט", אבל לא מצליחות לעמוד בציפיות ובלחץ.
ועל אף הניצחון, התחושה היא שאנגליה - על אף האיכות שיש בה - יותר קרובה לקוטב השלילי מאשר לחיובי. היא מזיעה את דרכה במקומות שבהם נבחרות אחרות בשלב הזה עוברות בקלילות: תרחיש הייחוס הוא כמובן צרפת, שפגשה יריבה איכותית יותר מאשר קונגו (שבדיה של אלכסנדר איסאק ו-ויקטור יוקרש) ופירקה אותה כמעט בלי מאמץ. בהתחשב ביריבות שהיא פגשה עד עכשיו - אם נשים בצד את קרואטיה, גאנה, פנמה וקונגו הן נבחרות שהיית אמור לעבור הרבה יותר בקלות.
והתחושה האנדראצ'יברית שמסתובבת סביב אנגליה מתבטאת, בעיקר, בהגנה שלה. בסוף, למאמן נבחרת - בטח למאמן בשיעור הקומה של תומאס טוכל - יש יותר ידע משלי יש, והאינסטינקטים שלו הם שקובעים. אבל בסופו של דבר, הוא עלה למשחק הכרעה במונדיאל עם קו אחורי שכולל את ג'ד ספנס, (מאין יבוא) עזרי קונסה, מארק גהי וניקו אוריילי. שחקנים טובים, וכנראה שגם מוכשרים - אבל רחוקים מלהיות כשירים בעיניי למשחק שאין ממנו דרך חזרה בנבחרת אנגליה.
בסופו של דבר, אנגליה לא יכולה להרשות לעצמה לוותר על הקייל ווקרים וההארי מגוויירים של העולם. בוודאי לא על טרנט אלכסנדר-ארנולד (למרות העונה הלא טובה בריאל - גם לג'וד בלינגהאם היתה עונה לא טובה בריאל. מונדיאל זה סרט אחר, וזה הוכח). נבחרת אמורה להיות השיקוף של השחקנים הכי טובים - ויש תחושה שהפעם, אנגליה קצת לקתה בניסיון שלה - במקומות שבהם הניסיון אמור לדבר. וזה השתקף בסוף בשער שהיא ספגה.
אבל אם יש סיבה לאופטימיות עבור אנגליה היא כפולה - א. היא עדיין כאן (בניגוד לגרמניה והולנד), וכל עוד הנר דולק בהחלט אפשר לתקן (קצת יידישקייט, מה קרה?). ב. אנחנו רואים לא מעט נבחרות שמשתפרות תוך כדי תנועה בטורניר הזה. ברזיל בתחילת הדרך לא הרשימה בכלל ונראתה כמו עוד נבחרת מפוספסת, אבל לאט לאט מוצאת את עצמה ואת הכיוון שלה ונראית הרבה יותר טובים מאיך שהמשחק הראשון שלה היה.
המונדיאל האמריקאי בהיסטוריה (לטוב ולרע) הוא מונדיאל של כוכבים - ולאנגליה יש שני כוכבים מהסוג הזה, קיין ובלינגהאם. אבל האמת היא שבסופו של דבר, נבחרת שמצליחה לזכות במונדיאל עושה את זה דרך קבוצה - והסתמכות על שחקן אחד או שניים יכולה לעבוד עד שלב מסוים, אבל לא מעבר לכך. לכן צרפת היא הפייבוריטית הגדולה, בתחושה שהולכת ומתחזקת ככל שרואים אותה יותר ויותר. אם התחלנו בשיר "וונדרוול", אולי התהייה הגדולה מגיעה דווקא משיר כמו "שומר החומות": מתי יבוא היום שבו לא נזדקק עוד לשומרים?
הגרלת שמינית הגמר לא מבשרת טובות לאנגליה: לא רק שמדובר במקסיקו, אחת הנבחרות שיותר הרשימו בשלב הנוק אאוט הראשון - אלא מדובר במקסיקו באצטדיון האצטקה הביתי מתמיד. היכולת האנגלית הזאת בוודאי לא תספיק, אבל לדעתי באווירה המטורפת שהקהל המקסיקני אירגן שם - גם נבחרות משוכללות יותר עלולות ליפול. מצד שני, במונדיאל הזה הוכח שאנגליה לא משהו בלהיות פייבוריטית - אולי השינוי המרענן שלה לקראת השמינית, זה שהיא קצת תצטרך להתחפש לאנדרדוג.