ממש בקרוב יציינו בארצות הברית ובעולם הקולנוע 50 שנה לצאתו לאקרנים של "רוקי", סרט הספורט האולטימטיבי, סרט הספורט הראשון שזכה באוסקר לפרס הסרט הטוב ביותר. האמריקאים מתים על הסיפור של רוקי, שמציג את מאבקו הכמעט בלתי אפשרי של האנדרדוג נגד הפייבוריט המושלם.
לא בטוח שיותר מדי אנשים זוכרים ש(זהירות ספוילר) רוקי מפסיד את הקרב הגדול מול אפולו קריד בסוף הסרט. גם לא בטוח שזה משנה יותר מדי. מה שחשוב זה הסיפור. אז לפני שנגיע למנצחים, בואו נתחיל עם הסיפור. כי טורים וכתבות על ארגנטינה ומסי לא יחסרו, אבל המשחק בין שישי לשבת היה רגע ה"רוקי" של כף ורדה.
אומרים ש-2:3 זו התוצאה המושלמת בכדורגל. לא יותר מדי גולים, אבל מספיק כדי לייצר קלאסיקה. אלא שלא כל ה-2:3ים נולדו זהים וכדי שהם יהפכו למשחקים ענקיים, כמו זה שקיבלנו, סדר ואיכות השערים צריכים להיות בהתאם.
כף ורדה, כמו מתאגרף חסר פחד, באה לתת הכל. היא תקפה, סיפקה כנראה את שער הטורניר (וואו!) ורק בסוף גם הפסידה. או יותר נכון, בפראפרזה על דבריו של מאמן הפוטבול המיתולוגי וינס לומברדי: כף ורדה לא הפסידה, פשוט נגמר לה הזמן.
זה לא ייקח ממדינת האיים הצנועה את הטורניר ההיסטורי והמדהים שלה. תיקו נגד ספרד, תיקו נגד אורוגוואי, תיקו ב-90 דקות (וכמעט 120) נגד ארגנטינה. שלוש אלופות עולם לשעבר לא הבינו מאיפה החבורה התוססת הזו נפלה עליהם.
נכון, בשריקת הסיום קיבלנו את התוצאה הצפויה: מסי ממשיך הלאה במונדיאל, הליו וארלה זמין לאלוף האלופים נגד הפועל באר שבע. אבל הדרך לשם הייתה רכבת הרים נפלאה.
בשידור האמריקאי הציגו נתון: בארגנטינה יש כחצי מיליון שחקני כדורגל רשומים, בכף ורדה יש כחצי מיליון אנשים. לא רק בספורט, בהכל. נכון, בערך חצי משחקני הנבחרת הזו הם בני מהגרים ונולדו ברחבי אירופה, אבל החיבור, האופי והנחישות של הכרישים הכחולים (איזה כינוי מגניב) בראשות השוער/שחקן חופשי ווז'יניה בן ה-40 פלוס הם אחד הסיפורים הכי טובים שיישארו איתנו אחרי שהשמש תשקע על המונדיאל הזה. הנבחרת הזו הזכירה לנו למה כולנו מאוהבים במונדיאל מלכתחילה.
זה הסיפור הגדול (Getty)
אוקיי, ארגנטינה. כמות האוויר שמסי שיחרר אחרי שריקת הסיום אמרה הכל. זה היה קשוח. אלופת העולם בקושי נבחנה בשלב הבתים. מסי סידר לה ניצחונות נוחים על אלג'יריה ואוסטריה, והחבר'ה הסתדרו בלעדיו רוב המשחק נגד ירדן. השאלה הגדולה הייתה מה יקרה כשמסי לא יהיה שם כדי להציל את המצב והלילה קיבלנו תשובה חלקית.
הפרעוש עדיין חמק כמה פעמים להגנה של כף ורדה, כבש שער אדיר (דומה לזה של כריסטיאנו רונאלדו אתמול, מינוס האופסייד) והחמיץ לפחות עוד מצב מצוין אחד, אבל ארגנטינה, לראשונה בטורניר, נזקקה להתעלות של שחקנים אחרים.
מי שהצילו אותה היו דווקא שני הבלמים. כשחושבים על האלביסלסטה בפרט ועל הכדורגל הדרום אמריקאי בכלל, מצבים נייחים הם לא בהכרח הדבר הראשון שעולה לראש, אבל גם ליסנדרו מרטינס שכבש את השני וגם קוטי רומרו שגרם לשער הניצחון הם בלמי פרמייר ליג קשוחים, שנלחמים מדי שבוע בקרנות של ארסנל ושות' וידעו להיות במקום הנכון, בזמן הנכון.
למרות הניצחון, צריך לומר: זה לא יספיק הלאה. ארגנטינה אומנם שרדה את המשחק המפחיד הזה, אבל היא לא תוכל להתקדם עוד הרבה אם לאוטרו מרטינס וחוליאן אלבארס, שחלקו ביניהם את 120 הדקות בערך חצי-חצי, יהיו כל כך גרועים (בעיטה אחת של אלבארס, אפס של מרטינס ורק 54 נגיעות משותפות בכדור במשחק שלם!) ואם החילופים של סקאלוני יהיו שבלוניים וצפויים. ארגנטינה ויתרה על הכדור יותר מדי זמן מול נבחרת קטנה, הלכה אחורה פעמיים אחרי שעלתה ליתרון ובנס לא חטפה גם את ה-3:3.
עם כל הכבוד לדברים הבלתי נתפסים שמסי עושה בטורניר הזה, בלי תמיכה אמיתית מסביב ההדחה תגיע בסופו של דבר, אולי כבר בשמינית הגמר מול מצרים ביום שלישי. ארגנטינה הראתה הלילה אופי וניסיון, משהו שהרבה שנים לא ממש היה לה ושהיא כן הכניסה לרפרטואר עם הזכיות בטורנירים האחרונים (שני קופה אמריקה והמונדיאל), אבל האיכות חייבת לעלות כמה מדרגות אם מסי עוד חולם על הריפיט.
ב"רוקי", המפסיד הוא זה שמופיע בשם הסרט, והוא זה שכולם זוכרים. אז מסי וארגנטינה ממשיכים לשלב הבא, אבל הלילה הזה היה קודם כל הלילה של כף ורדה. נתראה ב-2030?