לא הרבה נבחרות זוכות בטורניר כל כך קצר לחיים חדשים. אבל זה בדיוק מה שקרה לבלגיה אחרי שכבר פיגרה פעמיים מול סנגל בשלב 32 האחרונות של המונדיאל. כאשר הוציא רודי גרסיה את שני הכוכבים שלו קווין דה בריינה וז'רמי דוקו זה כבר היה נראה כאקט מחאתי של מאמן שיודע שהוא כבר לא ישאר בנבחרת שלו. אבל רצה הגורל (עם עזרה לא קטנה של סנגל), ובלגיה הצליחה להשוות ולנצח בהארכה.
בזמן שכולם דיברו על פולארין באלוגון והשתתפותו מעוררת המחלוקת במשחק אחרי התרגיל של דונלד טראמפ ופיפ"א, גרסיה כבר תכנן את המכה הבאה. בצעד אמיץ נוסף, הוא החליט לספסל את שני הכוכבים של נאפולי ומנצ'סטר סיטי ולעבות את הקישור עם שני קשרים אחוריים. ההחלטה הזו הצדיקה את עצמה: בלגיה פתחה את המשחק מול ארה"ב בצורה מאוד פיזית ושיתקה לחלוטין את הנבחרת המארחת בדרך ל-1:4 אדיר וכרטיס לרבע הגמר הראשון שלה מאז מונדיאל 2018.
מי שעוקב אחרי גרסיה בשנים האחרונות, יכול היה בקלות להתרשם שמדובר במאמן שפועל מתוך אינטואיציה. הוא עובד ללא לאות על הקווים עם תנועות ידיים, כותב ללא הפסקה בפנקס, אבל מאחורי החזות הבלאגניסטית הזאת, מסתתר מאמן שגם חושב ומצליח לשנות. עד עכשיו הוא בעיקר הגיב לאירועים שמתרחשים תוך כדי משחק, אבל העמידה של הנבחרת שלו מול ארה"ב ובחירת אופי השחקנים מעידה על חשיבה מדוקדקת ויסודית של מאמן שהצליח להמציא את עצמו מחדש במונדיאל.
בעיתון הנפוץ ניוזבלדט כתבו על גרסיה: "הוא עוד יפסיד משחקים כמאמן ויעשה טעויות, אבל אחרי המשחק מול ארצות הברית, דבר אחד כבר ברור: האיש שבתחילה נתפס בעיקר כצרפתי אקסצנטרי, הוכיח שמאחורי המחוות, ההצגות וההתנהלות הצבעונית עומד מאמן שיודע בדיוק מה הוא עושה, ולא לחינם הוא אימן קבוצות כמו ליל, מארסיי, רומא ונאפולי. הוא לא הפך גאון בלילה אחד, ייתכן שפשוט מיהרו להגדיר אותו כאדם כאוטי ואקסצנטרי".
המונדיאל הזה הוכיח כי כאשר בלגיה מגיעה כפייבוריטית (כפי שהיה מול מצרים ואיראן), היא מתקשה לפרק הגנות צפופות, אבל כאשר היא באה כאנדרדוג (אחרי הפיגור מול סנגל ונגד ארה"ב), יש לה סגל שחקנים טוב ומאמן שיכול להוציא מהם יותר. "היה הרבה חוסר כבוד כלפינו בימים האחרונים, הרבה אמרו שנפסיד לארה"ב בקלות. אני מבין את ההייפ מהאמריקאים, אבל הוכחנו היום שאנחנו קבוצה טובה מלמטה ועד למעלה", סיפר טיבו קורטואה, שוער הנבחרת ונדמה שגם תחושת "כל העולם נגדנו" עוזרת פה ללכד את הנבחרת.
הרבה דובר בשנים האחרונות על רמת הלכידות בנבחרת בלגיה והחיבור בין השחקנים והמאמן בדרך כלל בהקשרים השליליים של התנגשויות אגו. קשה להוכיח שגרסיה מסתדר עם כל השחקנים בנבחרת הזו, אבל דבר אחד בטוח: הוא מרבה להגן עליהם. ולא חסרות דוגמות. למשל - לאנדרו טרוסאר, שנחשב עד למונדיאל לשחקן שמעולם לא הותיר חותם בנבחרת, ספג גל עצום של ביקורות אחרי המשחק מול בלגיה, וגרסיה יצא להגנתו. מאז, טרוסאר הפך לאחד השחקנים הכי טובים של השדים האדומים בטורניר.
גרסיה נאלץ גם להתמודד עם השאלות של העיתונאים אודות חוסר התפקוד של שארל דה קטלארה כחלוץ מרכזי. למרות כל הביקורות, גרסיה שוב פתח איתו מול ארה"ב, האמין בבחור שהחזיר עם צמד מצויין ומעדיף, כנראה בצדק, להשתמש ברומלו לוקאקו רק מהספסל אחרי שההגנות מתעייפות. גרסיה גם התפרץ על עיתונאי שאמר שדה בריינה הוא שחקן עבר. אולי העובדה שהוא צרפתי, כלומר מאמן זר, מעניק לו יתרון שכן הוא לא ממש סופר את התקשורת וגם לא עושה חשבון לכוכבים שלו כשצריך להשאיר אותם על הספסל.
קשה לומר שבלגיה הזו מרשימה מאוד מפתיחת הטורניר, אבל עצם העובדה שהצליחה להגיע לרבע הגמר, מבלי לראות משהו יוצא דופן מהכוכבים הגדולים כמו דה בריינה ודוקו, זה הישג כשלעצמו. נכון, ספרד תהיה אופרה אחרת לגמרי, אבל בלגיה כבר לימדה אותנו שהיא אוהבת לבוא מלמטה ולהפתיע כנגד כל הסיכויים. זה כבר לא דור הזהב, אבל כפי שאמר המאמן שסיכם יפה: "בלגיה הזאת הולכת ומתחזקת ככול שהטורניר מתקדם, אנחנו מוכיחים אופי ומאמינים יותר מתמיד שאפשר לנצח כל נבחרת בטורניר".