גם בעידן הסטרילי של היום, מדובר ביריבות הנבחרות הגדולה מכולן. שתי נבחרות ומדינות שהגורל, לאורך מאות ואלפי שנים, הפגיש על מנת להתמודד. זה לא תמיד המשחק הכי חזק מקצועית, אבל הוא תמיד היה ויהיה המשחק הכי אמוציונלי - משחק שחי על רגשות לאומיים חזקים, ועל שנאה יוקדת, בשני הצדדים. 21 שנה מאז הפעם האחרונה, אנגליה וארגנטינה שוב נפגשות.
הסכסוך בין שתי הנבחרות יידלק מחדש ממש עוד מעט - כששתיהן ייפגשו שוב, והפעם בחצי גמר המונדיאל. לכל אחת מהנבחרות יהיה במשחק הזה את הסיפור ההיסטורי שלה - אנגליה, כמובן, תמשיך לשאת על גבה את שישים שנות הכאב, שבהן לא זכו בטורניר גדול; ארגנטינה מנגד חולמת לעשות את מה שלא נעשה מאז 1962 - זכייה פעמיים ברציפות, באק טו באק, בגביע העולם.
אבל ההיסטוריה בין אנגליה וארגנטינה הולכת אחורה. הרבה אחורה. יש בתוכה שורה של משחקי מונדיאל בלתי נשכחים (ואחד במיוחד), אבל גם עוינות על המגרש לאורך שישים שנה - ואפילו סכסוך טריטוריאלי. לקראת המשחק המסעיר - וכנראה גם הגדול ביותר שמונדיאל 2026 יכול להביא לנו - זמן לצלול היסטורית, ולחזור במנהרת הזמן.
פרק ראשון: התחלה
זה יישמע אירוני במיוחד, בהתחשב בנסיבות ההיסטוריות, אבל למעשה מי שהתחיל את כל הרעיון של כדורגל בארגנטינה היה בכלל בריטי. לקראת סוף המאה ה-19, בבואנוס איירס היתה קהילה בריטית די גדולה - שכללה קרוב ל-10 אלף איש; וכמו במקומות אחרים בעולם, גם כאן מי שהביאו את בשורת הכדורגל היו בריטים. משחק הכדורגל המתועד הראשון בהיסטוריה התרחש ב-20 ביוני, 1867, במועדון הקריקט של בואנוס איירס בעיירה בשם פאלרמו - בין שתי קבוצות של פועלי מסילות בריטיים.
מי שנחשב לאבי הכדורגל בארגנטינה, גם הוא, בא מהאי הבריטי - מורה מגלאזגו בשם אלכסנדר ווטסון האטון לימד בבית הספר האנגלי של בואנוס איירס, וב-1898 תלמידיו הקימו את מועדון הכדורגל הראשון בארגנטינה - אלומני אתלטיק קלוב, שהפך גם למועדון הכי מצליח בארגנטינה עד שהתפרק ב-1913.
ואולי בגלל זה, ההיסטוריה של ארגנטינה ואנגליה בכלל היתה אידילית. ב-1951, ארגנטינה היתה הנבחרת הראשונה שאינה סקוטלנד ששיחקה באצטדיון וומבלי. המשחק הסתיים בניצחון אנגלי של 1:2.
שנתיים אחר כך, הן נפגשו לצמד משחקים בבואנוס איירס. במשחק הראשון ביניהן, אנגליה עלתה בהרכב משני וארגנטינה ניצחה 1:3 - אך הוא מעולם לא הוכר רשמית, לא ע"י פיפ"א ואפילו לא ע"י ההתאחדות הארגנטינאית. עם זאת, היו רבים בארגנטינה שראו בזה את הניצחון הראשון וההיסטורי שלהם על אנגליה. המשחק השני, אגב, הופסק אחרי 23 דקות בעקבות גשם שוטף.
הפעם הראשונה ששתי הנבחרות נפגשו במונדיאל היתה ב-1962 בצ'ילה - אז אנגליה ניצחה 1:3 את ארגנטינה בשלב הבתים, והדיחה אותה מהמונדיאל. שנתיים אחר כך, ביוני 1964, בטורניר ידידותי בברזיל - ארגנטינה ניצחה 0:1, הפעם במשחק שבו כולם הכירו.
ואז, הגיעה המחלוקת הראשונה. זה קרה במונדיאל 1966 - טורניר היסטורי עבור אומת הכדורגל הבריטית, כיוון שזו היתה הפעם הראשונה שבה הוא שוחק במדינה שלה. בשלב רבע הגמר, אנגליה פוגשת את ארגנטינה - במשחק שעורר סערה גדולה. בארגנטינה עד היום מכנים את המשחק "גניבת המאה", בעיקר בשל העובדה שאנגליה ניצחה 0:1 משער של ג'ף הרסט - שלטענת הארגנטינאים הובקע מעמדת נבדל.
אבל האירוע מעורר המחלוקת באמת הגיע בדקה ה-35 - כאשר קפטן ארגנטינה דאז, אנטוניו ראטין, הורחק (אז לא היה שימוש בכרטיסים אדומים) ע"י השופט המערב גרמני רודולף קרייטלין - לאחר עבירות חריפות שבוצעו מול בובי צ'רלטון וג'ף הרסט. ראטין סירב לרדת מהמגרש, ורק כוחות משטרה, ואפילו המפקח על השופטים, בריטי בשם קן אסטון, ניסו ובסופו של דבר הצליחו להוריד אותו מהדשא - לא לפני שהוא קימט את דגל הקרן (שהיה דגל בריטניה).
אחרי המשחק, מאמן נבחרת אנגליה אלף ראמזי (לימים "סר" ואלוף עולם) סירב לאפשר לשחקנים שלו להחליף חולצות עם הארגנטינאים - ואף כינה את השחקנים הארגנטינאים "חיות", בראיון שלאחר המשחק. הארגנטינאים טענו שנשדדו - ובאחד העיתונאים אפילו ציירו את סמל המונדיאל ההוא, "וורלד קאפ ווילי", בחליפה של פיראט - כדי להמחיש את "הגניבה" שממנה סבלו.
לא רוצה לרדת. אנטוניו ראטין, 1966 (Photo by S&G/PA Images via Getty Images)
פרק שני: מלחמה בשידור ישיר
אנגליה וארגנטינה המשיכו להיפגש למשחקי ידידות גם לאורך שנות ה-70. ב-1977, משחק "ידידות" בין שתי הקבוצות (שהסתיים ב-1:1) הגיע עד כדי אגרוף של שחקן ארגנטינה, דניאל ברטוני, לעברו של טרבור צ'רי - שהוביל להרחקתם של שניהם. שלוש שנים אחר כך, דייגו מראדונה עלה לשחק לראשונה נגד אנגליה כשחקן ארגנטינה - במשחק לא רשמי שבו אנגליה ניצחה 1:3.
ואז - הגיע אירוע שלא קשור לכדורגל, שמהר מאוד חלחל למגרש. וזוהי כמובן מלחמת פוקלנד - אותו אי קטן בדרום אמריקה, שהיה תחת שלטון בריטי והארגנטינאים טענו לבעלות עליו. ב-1 באפריל, 1982, לפי החשד מסיבות פוליטיות פנימיות, החליט צבא ארגנטינה לפלוש לאי על מנת לכבוש אותו. בריטניה, בראשותה של "אשת הברזל" מרגרט תאצ'ר - מה שהחל מלחמה שנמשכה כחודשיים, ובסופה בריטניה ניצחה ולקחה מחדש את הבעלות על האי.
ארבע שנים אחר כך, הגיעה הזדמנות לנקמה. שוב רבע גמר מונדיאל, הפעם במקסיקו 1986. אנגליה היתה אז נבחרת יחסית אפורה, עם מספר כוכבים בהם גלן הודל, פיטר בירדסלי, גארי ליניקר והשוער פיטר שילטון; ולארגנטינה היה, כמובן, את מראדונה שהגיע לטורניר בשיאו. אנגליה עברה בקושי רב את שלב הבתים ובשמינית הגמר הדיחה את פולין עם 0:3 וצמד של ליניקר. ארגנטינה, מנגד, עברה את הבית המוקדם יותר בקלות והדיחה את אורוגוואי 0:1 קטן.
הכל היה מוכן לעימות של ה-22 ביוני, 1986. 114 אלף איש היו באצטדיון האצטקה במקסיקו, וראו את משחק המונדיאל הכי זכור בהיסטוריה - בזכות שני רגעים בלתי נשכחים. הראשון היה, כמובן, "שער יד האלוהים" - אותו שער שבו מראדונה שלח אגרוף מעל ידיו של פיטר שילטון והבקיע; והשני הגיע ארבע דקות אחר כך - עם אותו מבצע אישי מטורף, שבו מראדונה חצה לבדו חצי מגרש, תוך שהוא עובר את כל ההגנה של אנגליה וקבע 0:2. שני שערים, תוך ארבע דקות, שהיוו את הניגודיות המושלמת - בין רמאי לגאון. בין נבל לקוסם. גארי ליניקר צימק ל-2:1, בשער שאיש אינו זוכר - ובצדק.
מראדונה, אגב, לא הסתיר או התנצל על העובדה שהוא כבש את הגול ביד. להפך. באוטוביוגרפיה שלו הוא כתב: "לפעמים אני מעדיף את השער שכבשתי ביד... אני מרגיש כאילו כייסתי איזה אנגלי". אחר כך, הוא כתב: "הרגשנו כאילו ניצחנו מדינה שלמה, לא רק נבחרת.. למרות שאמרנו שהמשחק לא קשור למלחמת פוקלנד, ידענו שהם הרגו הרבה ארגנטינאים שם, ירו בהם כמו בציפורים. וזו היתה נקמה".
פרק שלישי: עלייתו ונפילתו של "בקס"
נכנסנו אל שנות התשעים. ב-1991, שתי הנבחרות נפגשו שוב במסגרת טורניר ידידותי. אנגליה הובילה 0:2 ושלטה במשחק - אבל ארגנטינה חזרה פעמיים משתי קרנות. אחר כך, התגאו בארגנטינה שהם הצליחו להבקיע פעמיים מקרן - תכונה שהאנגלים דווקא הצטיינו בה. שבע שנים אחר כך, הגורל שוב הפגיש ביניהן - ושוב במונדיאל.
לצרפת 1998, אנגליה הגיעה עם "דור הזהב" המפוספס של יורו 1996 - הטורניר שבו הכדורגל היה "אמור לחזור הביתה", אבל שלושת האריות הודחו בחצי הגמר ע"י גרמניה. שנתיים אחר כך, הנבחרת של שירר, אדאמס ושרינגהאם התחזקה בשני כוכבים חדשים - דייויד בקהאם ומייקל אואן הצעיר, בן ה-18. והם, מסתבר, היו שני גיבורים של העימות - ב-30 ביוני, 1998, במסגרת שמינית הגמר בסנט אטיין.
גבריאל באטיסטוטה העלה את ארגנטינה ליתרון בפנדל בדקה החמישית, אבל ארבע דקות אחר כך אנגליה קיבלה פנדל - ואלן שירר ניצל אותו כדי להשוות. בדקה ה-16 התרחש אחד מהשערים הגדולים של אנגליה - אותו מבצע אישי מדהים, א-לה מראדונה, של מייקל אואן שהסתיים בשער. רגע לפני השריקה למחצית, חאבייר זאנטי השווה אחרי ערבובייה ברחבה.
אבל האירוע שהכניס את המשחק לזיכרון היה בדקה ה-47. בסיומו של עימות עם שחקן ארגנטינה, דייגו סימאונה, דייויד בקהאם - הכוכב הצעיר של אנגליה - שלח לעברו קטנה ברגל, מול עיניו של השופט קים מילטון נילסן. הדני הרחיק את בקהאם - ואנגליה שיחקה בעשרה שחקנים, עד שהפסידה בפנדלים והודחה מהמונדיאל.
"10 גיבורים, ילד טיפש אחד" - זעקה אז הכותרת. בקהאם הפך, בעקבות התקרית נגד הארגנטינאים השנואים, לאויב האומה האנגלית. לוחות מטרה עם פרצופו הופצו בעיתונים, וברחובות אפילו הופיעה בובה שלו על חבל תלייה. אבל אז, הגיעה הגאולה.
והיא קרתה ארבע שנים אחר כך, ב-7 ביוני, 2002, בסאפורו שביפן. ארגנטינה ואנגליה הוגרלו שוב, הפעם בשלב הבתים. בקהאם שהגיע לטורניר הזה היה בקהאם אחר - כזה שתדמיתו שוקמה, אחרי השער הגדול והמכריע שכבש בבעיטה חופשית נגד יוון - שבעצם העלה את אנגליה לטורניר. אבל הכל התנקז, לרגע שבו בקהאם ישלם את החוב - וזה קרה בדקה ה-44 של המשחק בסאפורו.
מייקל אואן הוכשל ע"י מאוריסיו פוצ'טינו ברחבה - ולאף אחד היה ספק מי בועט את הפנדל. בקהאם, חמוש בבלורית קוצנית, שלח טיל למרכז השער - הכניע את קבאז'רו וקבע 0:1 לאנגליה, שהחזיק מעמד עד הסיום. בקהאם הפך - בבעיטה אחת - מנבל לגיבור.
“10 גיבורים, ילד טיפש אחד“. בקהאם מורחק (Photo by Richard Sellers/Sportsphoto/Allstar via Getty Images)
פרק רביעי: להתראות בסיבוב הבא?
המפגש האחרון בין אנגליה וארגנטינה התקיים ב-12 בנובמבר, 2005. לא בוומבלי ולא בבואנוס איירס - אלא בז'נבה. כמו תמיד, הוא היה משחק כדורגל מרתק - שבו ארגנטינה הובילה 0:2 משערים של הרנאן קרספו ו-וולטר סמואל, אבל ויין רוני וצמד של מייקל אואן הפכו את הקערה לטובת האנגלים, שניצחו 2:3.
אולי בגלל האצטדיון, האווירה היתה הרבה יותר מפויסת. האוהדים שהיו ביציעים לא הזכירו את המלחמה, השחקנים לא התעמתו או רבו בשום צורה. זה היה, בסך הכל, עוד מפגש בין שתי נבחרות כדורגל טובות. גם דמותו של מראדונה, שפעם נראתה כנבל המוחלט בעיני האנגלים, היום נראית אחרת. ברחובות לונדון אפשר לקנות אפילו חולצות עם הדמות שלו, והשער השני שלו לרשת אנגליה אפילו נבחר לאחד ממאה רגעי הספורט הגדולים ביותר, בשנת 2002.
ועם זאת, המפגש עכשיו - ברגעי המאני טיים של המונדיאל - מעורר מחדש את כל האמוציות. אוהדים ארגנטינאים שממלאים את היציעים בארצות הברית מעלים באוב את ה"מלווינאס" (כולל בשיר ה"מוצ'אצ'וס" המפורסם); אנגליה, מצידה, עדיין מחפשת את הנקמה שלה על אותה "יד אלוהים" לפני ארבעים שנה. ספק אם למסי, אלבארס, בלינגהאם או קיין יש איזשהו זיכרון מאותה מלחמה ישנה - אבל בטוח שבאווירה מסביב, עדיין תעלה מחדש העוינות ההיא, שהופכת את היריבות לגדולה כל כך.
כי היריבות בין אנגליה וארגנטינה היא היריבות הכי סוערת שהמונדיאל הביא לעולם: שתי נבחרות שהתחרו שוב ושוב למשחקים רוויי אמוציות, מלאים בכדורגל משובח ובגיבורי על ספורטיביים - ובעיקר הוכיחו לכולם כמה כדורגל הוא הרבה יותר מכדורגל. בתוך עולם שמנסה להרחיק את הכדורגל מהפוליטיקה - זה היה משחק עם המון רגשות פטריוטיים, משני הצדדים, שמכיל בתוכו גם שנאה עמוקה ויריבות ספורטיבית - שתגיע שוב לשיאה המקצועי, ממש עוד מעט, באטלנטה.