אוהדי כדורגל תמיד אהבו תיאוריות קשר, או בשמן הנפוץ - קונספירציות. זה חלק מהפולקלור של המשחק - מפרשת "המים המורעלים" ב-1990 ועד לטענות העכשוויות על שיפוט אוהד או קשרים אפלים בפיפ"א. אבל מונדיאל 2026 חושף תופעה חדשה ומדאיגה הרבה יותר: התסכול הספורטיבי הלגיטימי של נבחרות שהפסידו על הדשא, נחטף על ידי מכונת תעמולה משומנת והופך לעלילת דם מודרנית ואנטישמית.
ערב חצי הגמר הטעון בין ארגנטינה לאנגליה, ניסינו להבין את המכניקה של השנאה וכיצד גורמים קיצוניים, משטרים כושלים ומפיצי פייק-ניוז, רוכבים על החלטות שיפוט שנויות במחלוקת ומנצלים את הפופולריות של ליאו מסי ואלופת העולם כ"סוס טרויאני" - הכל במטרה להחדיר דרכה אנטישמיות קלאסית ושנאת ישראל ללב המיינסטרים של הספורט הפופולרי בתבל.
למה קל כל כך למכור לאוהדים קונספירציות?
כדי לנתח כיצד מתלקחת מדורת השנאה, צריך להבין תחילה איזה חומר בעירה ספורטיבי מזין אותה. גביע העולם, כמו שיודע כל אוהד, הוא גם כך טורניר רווי יצרים ופוליטיקה, וכדורגל בינלאומי תמיד היה כר פורה לתחושות קיפוח של אוהדים. בעיני רבים בעולם, ויש גם מי שיאמרו בצדק, פיפ"א נתפסת כגוף מסחרי שמעוניין למקסם רייטינג והכנסות, ולכן קל למכור להם את הנרטיב שיש למערכת אינטרס מסחרי שדווקא כוכבים כמו ליאו מסי יגיעו לשלבים המכריעים. התחושה הזו, נכונה או שגויה, מקבלת רוח גבית משורה של אירועים מעוררי מחלוקת על כר הדשא שמספקים תחמושת למי שמחפש קונספירציות.
הנתונים היבשים, כמו יחס העבירות והכרטיסים הצהובים של ארגנטינה בטורניר, או העובדה שמסי לא ספג כרטיס אדום מול אלג'יריה לאחר דריכה על עיסא מאנדי, הפכו מיד בקרב קהלים יריבים ל"הוכחה" לכך שהשופטים מעניקים הנחות לכוכבים הגדולים. תוסיפו לכך את התערבותו הפומבית והגלויה של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, שלחץ על נשיא פיפ"א ג'יאני אינפנטינו לבטל כרטיס אדום לחלוץ האמריקאי פולארין באלוגון, והנה לכם תחושה כללית שראשי הארגון פגיעים ללחצים פוליטיים - דבר שרק חיזק את חוסר האמון של האוהדים במערכת.
כנראה שאת השיא קיבלנו בשני המשחקים האחרונים. זה התחיל ב-2:3 על מצרים בשמינית הגמר, שבו נפסל שער מצרי באמצעות מערכת ה-VAR והושג שער ניצחון בתוספת הזמן, שבמהלכו טענו הפרעונים שבוצעה עבירה, ומאמנם חוסאם חסן הצהיר בסיום בתסכול כי "המשחק מכור". זה המשיך ברבע הגמר מול שווייץ, במצב של 1:1, השתמשו שופטי ה-VAR בפרשנות תקדימית לחוק "זיהוי מוטעה", ביטלו כרטיס צהוב לשחקן ארגנטינאי והרחיקו באדום שנוי במחלוקת את החלוץ השווייצרי בריל אמבולו שצלל - החלטה שעוררה תסכול עצום אצל השווייצרים והובילה לביקורת חריפה מצד הקפטן גראניט ג'אקה. גם המצרים תפסו טרמפ על התקרית הזאת, וכוכב העבר מידו תקף ברשתות החברתיות: "שוב פעם מסדרים לארגנטינה ולמסי ניצחון במתנה כדי שיגיעו לחצי הגמר, המקום שבו הם 'חייבים' להיות לפי התוכניות".
הוויכוחים הללו - האם השופטים טעו והאם ה-VAR מחמיר או מקל - הם דיון כדורגל קלאסי ולגיטימי שמלווה את הטורניר עוד מימי "המים המורעלים" שברנקו הברזילאי טען ששתה ב-1990, ועד לטענותיו של מאמן הולנד לואי ואן חאל ב-2022. אלא שכאן בדיוק טמון המלכוד: התסכול הספורטיבי הטבעי של אוהדים ונבחרות שהפסידו, מהווה כר פורה לגורמים אידיאולוגיים קיצוניים כדי למלא את הרשתות בעלילות דם מודרניות.
אז למה דווקא ארגנטינה?
הבחירה באלביסלסטה כמטרה אינה מקרית ונשענת על חיבור פוליטי שהתהדק מאוד לאחרונה בין ירושלים לבואנוס איירס. כשהנשיא הליברטריאני חאבייר מיליי - מנהיג פרו-ישראלי מוצהר שחתם על "הסכמי יצחק" עם ראש הממשלה נתניהו באפריל 2026 - יושב בארמון ה"קאסה רוסאדה", הבית הוורוד, הקרקע להאשמות פורייה מתמיד. במהלך אותו ביקור היסטורי בישראל, שר החוץ גדעון סער התבדח וביקש ממיילי "להביא לישראל את גביע העולם הרביעי". אמירה קלילה זו הפכה מיד בערוצי התעמולה הערביים ל"הוכחה משפטית" לעסקת שוחד חשאית בין המוסד הישראלי לפיפ"א.
התחמושת החדשה ביותר למכונת הרעל הזו הגיעה ממש לאחרונה, מאולפן הפודקאסט של בן בן ברוך. בראיון נינוח, סיפר ראש הממשלה בנימין נתניהו שהוא עוקב אחרי נבחרת ארגנטינה בטורניר. הוא שיבח את הנשיא מיליי, כינה אותו "סופרסטאר", ציין שהוא חסיד חב"ד והזכיר את ידידותו העמוקה עם ישראל. כשהשיחה עברה למגרש, החמיא נתניהו לנבחרת ולמסי ואמר שיש להם שחקן מנוסה בן 39 שיודע להבקיע שערים. נתניהו אף הוסיף וסיפר כי נפגש עם הכוכב הארגנטינאי בעבר כשהגיע למשחק בישראל. שיחת חולין שגרתית הפכה מיד עבור התועמלנים ל"אקדח מעשן": סרטון ערוך שמוכיח את ברית "נתניהו-מיליי-מסי".
על גבי התשתית הפוליטית הזו, מפעילה מכונת הדיסאינפורמציה ציר זמן של פייק-ניוז שנבנה במשך יותר מעשור:
* 2013: ביקור "מסע השלום" של ברצלונה בירושלים. תמונותיו של מסי חובש כיפה מול הכותל המערבי הפכו לנשק ויזואלי וממוחזרות עד היום כהוכחה להיותו "סוכן ציוני".
* 2014: במהלך מבצע "צוק איתן", הופצה ידיעה שקרית לפיה מסי תרם מיליון יורו לצה"ל. הידיעה עוררה גל חרם אדיר בעולם הערבי, ואילצה את השחקן להגיש תביעת דיבה בינלאומית שבה זכה בפיצויים.
* 2016: כאשר תרם מסי את נעליו למכירה פומבית לצדקה במצרים, דובר התאחדות הכדורגל המצרית דאז, עזמי מוג'אהד, האשים אותו בפומבי בכך שהוא "יהודי וציוני המנסה להשפיל את העם המצרי".
* 2018: הלחץ האגרסיבי והאיומים של יו"ר ההתאחדות הפלסטינית, ג'יבריל רג'וב (שקרא לשרוף את חולצותיו של מסי), הובילו לביטול משחק הידידות המתוכנן בירושלים. כדי למנף את הביטול כ"ניצחון מוסרי", הפיץ חשבון פיקטיבי ציטוט מזויף בערוץ TyC Sports, לפיו מסי סירב לשחק "נגד אנשים שהורגים ילדים" - שקר שהתקבע באזור כאמת מוחלטת.
מטענות על שיפוט להאשמת הלובי היהודי
סביר להניח שלתועמלנים בעולם הערבי, לאידיאולוגים קיצוניים ולמכונת התעמולה הממסדית, לא באמת אכפת מנבחרת מצרים, מהישגיה הספורטיביים, מעוולות ה-VAR או מנבחרת שווייץ. הם מזהים את העניין העצום שמעורר מונדיאל 2026, ומשתמשים בכדורגל כפלטפורמה להזרקת אנטישמיות ישירות למוחותיהם של מיליוני צעירים שסך הכל רצו לראות ספורט, ובעיקר מתוסכלים מהתוצאה.
במצב כזה, הזרועות הדיגיטליות השונות פועלות באופן מתואם להפליא, כפי שמשקפים דוחות המעקב של מכון חקר התקשורת ממר"י (MEMRI). זה מתחיל מהתקשורת הממסדית בעולם הערבי: מיד לאחר המשחק מול אלג'יריה, עלה לשידור בערוץ הטלוויזיה א-נהאר TV הפרשן מוסטפה מאזוזי, והטיח בשידור חי: "מסי מוגן על ידי הלובי היהודי ששולט בעולם כמו מאפיה". אחרי המשחק נגד מצרים, כדורגלן העבר והפרשן מוחמד נור הכריז ברדיו הממלכתי כי "פיפ"א וישראל מנעו ממצרים לנצח". כעת, כשהנרטיב הפוליטי סביב הנשיא מיליי כבר בוסס היטב, נור לא התקשה להציג את ארגנטינה כ"נבחרת ישראלית לכל דבר ועניין" הפועלת לא פחות ולא יותר בהוראת בנימין נתניהו.
זה ממשיך במשפיעני רשת ועיצוב תודעה. הקומיקאי המצרי באסם יוסף, שגם כך הפיץ לא מעט תעמולה נגד ישראל מאז ה-7 באוקטובר, ניצל את פלטפורמת הענק שלו כדי להכריז שילדי העולם "למדו מהי ציונות" בעקבות המשחק, וטען כי מדובר בדור שיראה בגירושם מאמריקה. משפיען הרשת האמריקאי "סניקו" (Sneako) הפך את המשפט "מסי הוא הנתניהו של הכדורגל" לציוץ ויראלי שצבר מעל 4.5 מיליון צפיות בתוך יממה, בעוד בחשבונות דתיים קיצוניים מותג מסי כ"דג'אל" - האנטי-משיח באסלאם.
הנדסת תודעה, בינה מלאכותית והחייאת "תוכנית אנדיניה"
השנאה הזו אינה מיובאת רק מבחוץ; היא יושבת על תשתית אנטישמית מקומית ועמוקה בארגנטינה עצמה - מדינה שבה נשיאה לשעבר כריסטינה קירשנר כינתה את איש העסקים היהודי פול סינגר "שיילוק", ושבה אוהדי קבוצת הכדורגל "אול בויס" הניפו ביציע ארון קבורה עטוף בדגל ישראל כדי להתגרות במועדון "אטלנטה" המזוהה עם הקהילה היהודית.
ב-2026, השילוב בין האנטישמיות המקומית לטכנולוגיה מודרנית הגיע לשיא מסוכן עם תחיית מיתוס "תוכנית אנדיניה" - תיאוריית קונספירציה ותיקה הטוענת למזימה ציונית להקמת מדינה יהודית שנייה בחבל פטגוניה.
על רקע שריפות יער ענקיות שהשתוללו בפטגוניה, מיהרו גורמים אופוזיציוניים, אנשי ימין קיצוני ומפקד הצבא לשעבר גנרל בדימוס ססאר מילאני, להפיץ עלילה לפיה תרמילאים ישראלים הציתו את היערות באמצעות רימוני יד של צה"ל. במקביל, הופץ ברשתות "דו"ח מודיעין סודי" ומזויף אשר טען כי ממשלת מיליי אישרה הקמת מתחם עצום בשם "שכונת יהושע" לקליטת 300 אלף פליטים ישראלים בשטחים שנשרפו.
כפי שחשפו ארגוני בדיקת העובדות המקומיים בארגנטינה (בראשם ארגון 'צ'קאדו'), הידיעות המפוברקות גובו במפות מזויפות שיוצרו בכלי בינה מלאכותית (AI), והוצגו כהוכחה לכך שניצחונותיה של נבחרת ארגנטינה במונדיאל אינם אלא מסך עשן מתוזמר שנועד להסיח את דעתו של האזרח הארגנטינאי בזמן שישראל משתלטת על אדמתו.
מי באמת מרוויח מזה?
בסופו של דבר, השאלה החשובה ביותר היא מי מרוויח מתעשיית השנאה הזו. הניתוח המערכתי מצביע על מנגנון השלכה פסיכולוגי ופוליטי המשרת משטרים כושלים וגורמים פופוליסטיים בעולם הערבי. כאשר נבחרת מצרים שמטה יתרון 2:0 בשמינית הגמר, וכאשר אלג'יריה הובסה ללא תנאי בשלב הבתים, המשטרים והתקשורת הממסדית במדינות הללו עמדו בפני סכנה של תסכול ציבורי גובר, ולא סתם הם פנו לטריק הכי ישן בספר. האשמת "הלובי הציוני" הכל-יכול ואת פיפ"א המושחתת מציעה פתרון קסם פוליטי: כלפי פנים - היא מסירה כל אחריות מהשחקנים, מהמאמנים ומניהול הספורט המקומי, ומפנה את זעם ההמונים כלפי אויב חיצוני דמיוני. הכדורגל משמש כאן כ"אופיום להמונים", כלי יעיל וציני למניעת תסיסה חברתית ברחובות.
הסכנה האמיתית אינה על הדשא
הערב באטלנטה, מסי וחבריו ינסו לעשות את מה שהם יודעים הכי טוב - לנצח במשחק כדורגל. אבל הציבור המערבי וחובבי הספורט חייבים להבין את התמונה הרחבה - הקרב האמיתי כאן הוא לא על הנפת הגביע, ולא על שאלת הוגנות מערכת ה-VAR.
ההבדל בין "פרנויית כדורגל לגיטימית" וקונספירציות על טוהר המשחק לבין לוחמת מידע אנטישמית נחשף במלוא עוצמתו ערב המפגש מול אנגליה. הצהובונים באנגליה אכן משתוללים ומאשימים שפיפ"א סידרה למסי את "השופט המועדף עליו" - האמריקאי איסמעיל אל-פתאח, שמכיר אותו מליגת ה-MLS. זו מלחמה פסיכולוגית ופרנויה רגילה של אוהדים, וגם זה, בסופו של דבר, חלק בלתי נפרד מהקסם של הכדורגל.
אבל בעוד האנגלים מתווכחים על סטטיסטיקת כרטיסים צהובים של שופט מליגת ה-MLS, מכונת התעמולה האנטי-ישראלית לוקחת את אותן תחושות תסכול בדיוק וממירה אותן לעלילות דם על "לובי יהודי" ששולט בעולם.
הסכנה האמיתית היא הפיכתו של הספורט הפופולרי בתבל למכשיר להכשרת אנטישמיות וגזענות. כאשר ביקורת ספורטיבית על שיפוט מתחלפת בעלילות דם על שליטה יהודית עולמית, וכאשר פרשני קווים בערוצים ממלכתיים מדברים בשפה של הפרוטוקולים של זקני ציון - הכדורגל מאבד את הקסם שלו. ומכאן, זאת כבר ממש לא קונספירציה על כר הדשא אלא זו אנטישמיות מודרנית ומסוכנת, והיא משודרת כעת בפריים-טיים לכל בית בעולם.