נבחרת ספרד מרחק 90 דקות בלבד מהישג היסטורי. זכייה באליפות העולם היא הישג בפני עצמו, אך לה רוחה עשויה לעשות זאת היום (ראשון) עם הישג נדיר בפני עצמו - ספיגת שער אחד בלבד בכל הטורניר, מה שלא קרה מעולם.
כן, קראתם נכון. לא הייתה נבחרת שספגה שער אחד בלבד בתולדות המונדיאלים, הישג מרשים אף יותר בהתחשב בזה שספרד תשחק יותר משחקים מכל אחת אחרת. השיא הנוכחי שייך לצרפת 1998, איטליה 2006 וספרד 2010 שספגו שני שערים כל אחת. איטליה 2006 נחשבת בעיני רבים לקבוצת ההגנה הגדולה בכל הזמנים, וגם היא ספגה בגמר מול צרפת ובשלב הבתים מול ארצות הברית.
שתי הנבחרות האחרונות מזוהות עם סגנון משחק הגנתי, כשספרד 2010 נחשבת לאחת הגדולות בהיסטוריה אבל התקשתה להסיר את הכינוי המצוין "לה רוחב" או את שיטת הטיקי-טאקה, אוסף מסירות קצרות לרוחב המגרש שנועדו למשוך זמן ולחכות לטעות של היריבה.
ספרד 2026 משחקת כדורגל אחר, כזה בו היא שולטת בשליש האחרון של המגרש של היריבה במשך חלקים גדולים. בחצי הגמר מול צרפת, למשל, הטריקולור כמעט ולא עברו את החצי אחרי שכבשו יותר שערים מכל אחת אחרת בטורניר. הכדורגל הספרדי לא בהכרח הגנתי באופיו, אלא דומיננטי. הם שולטים בכדור ב-63.6% מהזמן, לעומת 64.5% במונדיאל 2010, ומציגים כדורגל התקפי יותר. כזה ששונה גם מהסגנון של רוב הקבוצות הגדולות בעולם.
פריז סן ז'רמן, באיירן מינכן וארסנל היו הקבוצות הטובות ביבשת בשנה האחרונה. שלושתן התאפיינו בתנועה מהירה של שחקני כנף פנימה, לחץ גבוה ושחקנים שמנסים לנצל את היתרון האיכותי שלהם. שמות כמו מייקל אוליסה וחביצ'ה קברצחליה היו היוצרים המרכזיים, ושחקנים כמו קאי האברץ נהנו מחופש התנועה התמידי בשביל להגיע פנימה וליצור. העקרון הזה קיים גם בנבחרת ספרד, נבחרת שהגיעה למונדיאל בזכות היכולת של מיקל אויסארבל לנצל סיטואציות עמוסות ולהבקיע, אבל קשה להגיד שספרד היא נבחרת של שחקני כנף.
נגענו בטורניר המאכזב שעבר על לאמין ימאל לפני חצי הגמר, בו היה לו משחק טוב אך לא מצוין. ימאל הגיע לגמר המונדיאל הראשון בקריירה אחרי שהבקיע שער אחד, ב-0:4 על ערב הסעודית החלשה, ובלי שבישל. ביורו הקודם ראינו את ספרד מתבססת על התנועה שלו ושל ניקו וויליאמס ומשחקת יותר כמו הקבוצות הגדולות בעולם, אך הפעם וויליאמס הפך לשחקן ספסל בהשפעת פציעות. ספרד מוותרת על יצירת המצבים של שחקני הכנף ומאפשרות לחלוצים לנוע אחורה כדי לתת לקשרי האמצע להפתיע את ההגנה ולהבקיע.
ימאל. פיתיון עובד (Shaun Botterill/Getty Images)
הייחודיות של לה רוחה מתבססת על תנועה מתמדת של השחקנים בכיוון אחד, קדימה. אנחנו לא רואים יותר מדי חילופי מקומות בהתקפה או תרומה מצד שחקני הכנף ב-4:2:3:1, אלא תנועה של מגנים כמו מארק קוקורייה ופדרו פורו. הראשון מראה דומיננטיות הגנתית מרשימה, השני הבקיע שני שערים (ומצא את הרשת בחצי הגמר). שחקנים כמו רודרי ופביאן רואיס מובילים את ספרד, בזמן שהסקורר המשמעותי ביותר בנוקאאוט היה דווקא מיקל מרינו שנשאר על הספסל בחצי הגמר ובצדק. אין הרבה נבחרות שיכולות לספסל את מי שהעלה אותן שני שלבים בכזאת קלות, אבל ספרד כן. זה אולי כל הקסם שלה, כוח התלכיד.
רודרי זכה בכדור הזהב לפני הפציעה הקשה שעבר, בזמן שרואיס שחקן הרכב בפ.ס.ז' שזכתה פעמיים בליגת האלופות. השילוב ביניהם הופך את ספרד כמעט למושלמת והיה כל כך חשוב במה שהוביל לנעילה המרשימה של צרפת ויכריע גם את הגמר, כשהם נעים כמעט כצמד ומאפשרים לספרד לשחק עם חמישה שחקנים בהתקפה ובהגנה.
יהיו מי שיגידו שזה מזכיר במקצת את המערך הראשון בתולדות הכדורגל, ה-W-M, במסגרתו קבוצות ניסו ליצור צורה של "W" בהתקפה ו-"M" בהגנה, אך כשהשחקנים לרוב עומדים במקום ומחכים להתפתחויות. הרעיון המופשט דומה. ברגע ששניהם כל כך דומיננטיים במרכז המגרש וכולם נעים סביבם, ספרד מנצחת באמצע ומשם מנצחת את המשחקים. היכולת של השניים מאפשרת להם לנצח, בטח כשהם מלווים בחלוץ כמו אויארסבל שיכול לנוע אחורה ובשחקן חכם כמו דני אולמו שיכול להצטרף לקישור בעת הצורך.
לאמין ימאל ואלכס באנה משמשים בעיקר כמו הסחת דעת, וראינו את זה בשני השערים מול ספרד. הראשון הגיע מפנדל אחרי עבירה מטופשת של לוקה דין על ימאל. ימאל יכול להבקיע או לבשל בכל משחק, ולספרד של 2008-2012 לא היה שחקן כנף ברמתו. עצם היכולת הזאת מכריחה את ההגנה להתעסק בו בכל רגע נתון ומאפשרת לספרד לשלב בין יוזמה לבין "המתנה" לכך שהיריבה תעשה טעויות, שתי אסכולות שנחשבות להופכיות בעולם הכדורגל.
השער השני, שמחכה לכם בנגן למטה, לא כלל מעורבות פעילה של ימאל. הוא בעיקר עמד ומשך אליו את דין, בזמן שפדרו פורו ניצל חוסר ריכוז כדי לייצר שטח פנוי ולהבקיע. כשיש לספרד מגנים כמוהו וכמו מארק קוקורייה, כל שנייה של חוסר ריכוז הופכת לשער. כך ספרד יכולה להעביר משחקים בהילוך שני או שלישי ועדיין לנצח, כפי שקרה בכל שלב בטורניר.
"פשוט רצינו שהם יפסיקו לשחק", הודה רודרי אחרי ה-0:2 מול צרפת, "ושיביאו את המשחק הזה לאזורים שלנו. שיחקנו יותר טוב בלי הכדור מאשר איתו. לחצנו, זה עבד. זה היה משחק שלם מאוד של כולם. פביאן רואיז ודני אולמו היו מדהימים באמצע מול קבוצה פיזית, השתלטנו על כל כדור שני". הגנתית זה עובד נהדר, אבל זה רק חלק אחד מהקסם של ספרד.
ימאל או כל שחקן כנף אחר קריטי לתוכנית הזאת, ולכן ספרד למשל לא הצליחה ב-0:0 מול כף ורדה. הנבחרת האפריקאית הקטנה הייתה היחידה שהצליחה להכיל אותם בטורניר, בין היתר בשל הטקטיקה המרכזית של ספרד שבלטה מול בלגיה ופורטוגל, אותה תנועה מהקו השני. הבלמים אמריק לאפורט ופאו קובארסי נשארים באותו זמן מאחור במה שמסכל מתפרצות, במין "בלוק גבוה" בלי הכדור עצמו. גם אם זה נראה שהם בעיקר עומדים, זה לא מקרי.
בזמן שפ.ס.ז', ארסנל או באיירן מינכן מתבססות על התנועה של החלוצים שנועדה להעסיק את ההגנה, הבלמים של היריבות כמעט "חסרי מעש" מול ספרד בחלקים ארוכים של המשחקים. בדקות המאוחרות, אם יש צורך בכך, הנבחרת פשוט שולחת יותר ויותר שחקנים קדימה ומפעילה את הלחץ שלה לדקות בודדות. הפער בין האינטנסיביות בדקה ה-70 לבין האינטנסיביות בדקה ה-90 מול בלגיה למשל היה שמיים וארץ, במה שהסתיים באותה טעות של סן למנס.
לא מדובר במערך ספציפי אחד, אלא בלחץ גבוה מדוד לפרקים שמתבסס על היכולת של רוב שחקניה לייצר לאחרים או לעצמם ומסתיים בשערים של מרינו, קשר אחורי שהופך לחלוץ רחבה לעת מצוא. ברגע שספרד מצליחה לעבור מאפס למאה בצורה כל כך חד משמעית, כמעט אי אפשר לעצור אותה.
הגדולה של השיטה הזאת, ואולי מה שיהפוך אותה לדרך בה יותר ויותר קבוצות ישחקו כדורגל, היא ניהול העומסים. ספרד לא נראית עייפה בשום שלב, בין היתר בזכות כושר גופני גבוה של שחקניה, ובעיקר כי היא לא צריכה להתאמץ במשך 90 דקות בכל משחק. כשעומס המשחקים הולך וגדל, בטח בשנה שתתחיל אחרי מונדיאל, זה לא רק הפתרון הנכון ברמה הטקטית של המשחק הבודד אלא גם ברמה האסטרטגית של עונה או עונות שלמות.
ספרד מצליחה לשלב בין מנוחה יחסית בהגנה, כישרון עצום בהתקפה בדמות ימאל, תנועה פנימה ודומיננטיות כמעט בלתי נתפסת בקישור, קישור שעוד יכול להיזכר בדברי הימים של הכדורגל כגלגול המודרני של צ'אבי ואנדרס אינייסטה. האם זה יספיק לזכייה במונדיאל ולשיא בלתי שביר? נגלה בקרוב.