"כדורגל הוא משחק פשוט. 22 שחקנים רודפים אחרי כדור במשך 90 דקות, ובסוף גרמניה תמיד מנצחת", הכריז פעם גארי ליניקר, באחד הציטוטים המפורסמים בתולדות הענף. זה קרה רגע אחרי שנבחרת אנגליה שלו הודחה בצורה שוברת לב בחצי גמר מונדיאל 1990 על ידי היריבה ההיסטורית והמושבעת שלה (ופספסה הזדמנות לנקום בגמר במראדונה, ארבע שנים אחרי יד האלוהים).
36 שנים חלפו וההיסטוריה, כמו תמיד, מתעקשת לחזור על עצמה. נכון, קיבלנו אמש (רביעי) שדרוג גרסה, אבל בשורה התחתונה זו שוב הייתה יריבה מיתולוגית, שוב בחצי הגמר ושוב זה הסתיים כמו שכולם כבר למדו לצפות במונדיאל הזה: כדורגל משחקים 90 דקות (אוקיי, לפעמים 120) ובסוף, ארגנטינה תמיד מנצחת.
זה היה מסוג המשחקים שעוד לפני שריקת הפתיחה שלהם היה ברור שלא משנה מה תהיה התוצאה, 0:1 קטן ומשעמם או 5:5 משוגע - הם ייזכרו לנצח, יישארו חקוקים בספר הזהב של המונדיאלים. ככה זה כשאנגליה וארגנטינה חולקות את כר הדשא, בטח ובטח כשהאחרונה מגיעה כאלופת העולם במונדיאל הפרידה של מסי.
במחצית הראשונה, נדמה היה שהמשקל ההיסטורי של ההתמודדות הזו מכביד על כל השחקנים. לראשונה מאז החלו למדוד זאת רשמית במונדיאל 1966 (היי אנגליה, זוכרת את המונדיאל הזה?), זו הייתה המחצית הראשונה בגביעי העולם השונים בה לא נרשמה אפילו בעיטה אחת לשער. אפס עגול. כאסח? כן. עצבים? כן. כדורגל? לא ממש.
אחרי ההפסקה הקצב והרמה השתדרגו משמעותית והשער המצוין של אנתוני גורדון הוביל לשני דברים: תומאס טוכל, פחדן שכמותו, עבר לבונקר והוציא את הכובש לטובת שחקן הגנה (קונסה) ואילו סקאלוני, כמו שועל קרבות מנוסה שראה את הנבחרת שלו חוזרת ממצבים קיצוניים בשבועיים האחרונים, הזיז את מסי מהאמצע ימינה.
פתאום, ארגנטינה התחילה לשטוף את המגרש. קורות, הצלות וריח של שער באוויר. סקאלוני שלח עוד ועוד כלים התקפיים למגרש ובאותן דקות לא היה ברור מי אמורה להיות הנבחרת הכישרונית יותר, ומי אמורה להיות הנבחרת האתלטית יותר. ככל שהדקות נקפו, הכושר של הארגנטינאים, שרגילים לקצב הגבוה, נראה עדיף משמעותית על זה של אנגליה, למרות שהם הגיעו אחרי שלושה סיבובי נוקאאוט מתישים.
מסי, באגף, גם מצא פתאום מקום פנוי וגם פתח את האמצע. לאנסו פרננדס היה את כל הזמן שבעולם כדי לכוון בשער השוויון, ולאוטרו מרטינס היה פנוי לחלוטין בשער הניצחון. גם בהופעה די שקטה של הפרעוש, שבעצמו לא מצא את הרשת כבר שני משחקים ברציפות, הוא עדיין דומיננטי יותר מכל אחד אחר על המגרש וסיים עם שני בישולים. את ההרמה שלו ברגל החלשה לשער הניצחון רוב השחקנים בעולם לא מסוגלים לתת גם ברגל החזקה שלהם.
אז עברו עוד 90 דקות, וכרגיל לאנגליה נשבר הלב ואולי היא תצליח לאחות אותו יום אחד, אבל ההפסד הזה לארגנטינה יישאר איתה לנצח. האלביסלסטה מצדם, ינסו ביום ראשון לעשות את מה שמנעו מצרפת ב-2022, מה שרק איטליה וברזיל אי שם בכדורגל של פעם הצליחו לעשות - בק-טו-בק. למעשה, זו יכולה להיות זכייה רביעית ברציפות שלהם, כולל שני הקופה אמריקה והכל תוך חמש שנים.
קשה להאמין שב-2010, אחרי התבוסה מול גרמניה ברבע הגמר מסי דמיין שהוא ישחק בשלושה גמרי מונדיאל בקריירה. קשה להאמין שאחרי ההפסדים בגמר המונדיאל של 2014 וגמרי הקופה של 2015 ו-2016, הוא בכלל חלם על האפשרות לזכות בכל כך הרבה עם הנבחרת.
הסיכוי של ארגנטינה, נבחרת מאוד מוגבלת במונדיאל הזה, לגבור על ספרד האימתנית הוא לא גבוה. מצד שני, מהרגע שהשופט יוציא את הגמר ביום ראשון לדרך, ישחקו לפחות 90 דקות. וכמו שהבנתם - בסוף הארגנטינאים תמיד מנצחים.