בעידן שבו כל שער שני הוא "הגדול בהיסטוריה" וכל גמר מלא באירועים הוא "הטוב אי פעם", פיתחנו מנגנון הגנה. מה לעשות שבכל תחום יכול להיות רק GOAT אחד? אז אנחנו מנסים להיזהר. מוצאים כשלים ופגמים, מגלים על מה אפשר להתלונן כדי להוריד קצת מהחגיגה, מסרבים להיסחף עם הזרם. הכל כדי שנוכל למקם את האירוע הספורטיבי שאנחנו חווים במקום הראוי לו בדירוג ההיסטורי, במקום סתם לשלוף מהמותן עוד דעה מפוצצת.
אם כך, אחרי 103 משחקים, ולפני עוד אחד אחרון, השאלה המתבקשת היא: האם זה באמת המונדיאל הטוב אי פעם? בואו נראה.
קאסט עצום של כוכבי על? יש. מובילי טבלת השערים ערב הגמר הם מסי, אמבפה, הלאנד, בלינגהאם והארי קיין. בחלומות הכי ורודים של ג'אני אינפנטינו הוא לא יכול היה לבקש רשימה טובה מזו, וזה עוד לפני שהזכרנו את לאמין ימאל שמגיע לגמר בגיל 19, זוכה כדור הזהב עוסמאן דמבלה שכבש חמישה שערים ועוד ים של שחקני משנה מדהימים, שליוו אותנו לאורך חמשת השבועות האחרונים.
הפקת על? גם יש. תתלוננו עליה כמה שתרצו, אם יש מדינה שערוכה לקיים טורניר בסדר גודל כזה, ועוד עם 48 נבחרות, הרי שזו ארצות הברית. כן, תמיד תמצאו כמה אוהדים שהלכו לאיבוד, הפסקת ברקים או טיסה שבוטלה, אבל כמעט כל אחד ממיליוני התיירים ששטפו את היבשת במונדיאל הזה יודה שזו הייתה חוויה מרהיבה ושהוא הרגיש חלק ממשהו גדול יותר מטורניר כדורגל.
האווירה הייתה תוססת, אבל כמעט ולא אלימה, ההתניידות נוחה, אתרי תיירות שאפשר למצוא בכל עיר ובכל פינה בדרכים ובעיקר, האצטדיונים. ב-1994, המונדיאל הראשון בארצות הברית נערך באצטדיונים מיושנים ומזעזעים. הפעם האוהדים והשחקנים נותרו פעורי פה מ-11 אצטדיוני פוטבול ברמה הגבוהה בעולם. תוסיפו לזה את הטירוף של האצטקה ואת המקצוענות של הקנדים ותקבלו חוויית ספורט שעולה המון, אבל גם שווה כל אגורה - לצד המארגן ולצד הצופה.
בהמשך, מרוקו הפכה לכוח בינלאומי אמיתי, קיבלנו פיצוצים בין צרפת לפרגוואי, ניצחון היסטורי של נורבגיה על ברזיל ושל אנגליה באצטקה על מקסיקו, משחק המונדיאל האחרון של רונאלדו, שנגמר עם הפסד לספרד בדקה ה-91, הטלפון של טראמפ שהחזיר את באלוגון מהשעייה היישר לתבוסה מול בלגיה, ה-מהפך של ארגנטינה נגד מצרים, עוד גול ניצחון דרמטי של ספרד, הקאמבק של אנגליה נגד נורבגיה, הטירוף של ארגנטינה בהארכה מול שוויץ, הנוקאאוט הספרדי לצרפת ולקינוח, ה-1:2 של ארגנטינה מול אנגליה.
זו כמות סיפורים, כמות משחקים איכותיים, וכמות היסטוריה ודרמה שיכולים להספיק לחמישה מונדיאלים, ואת הכל קיבלנו בבת אחת, בקצב מסחרר, כמו מערכה שלישית מושלמת בסרט הוליוודי עם תקציב בלתי נגמר. רצף הכדורגל הזה הרגיש כמו משהו שכבר לא חשבנו שאפשרי, משהו שלא אמור לקרות בענף ציני שמנוהל על ידי מושחתים. איכשהו, הכל זז הצידה, הכוכבים הסתדרו ולנו רק נשאר לשבת מול המסך ולהתענג, כל יום מחדש. בכל פעם שהכרזנו "הנה משחק הטורניר", הגיע אחד יותר טוב.
שכלולים טכנולוגיים? יש! שימוש מודרני יותר ב-VAR ובצ'יפ שבכדור עזרו להגביר את קצב המשחק, לדייק את ההחלטות ולספק לקהל הסברים טובים ככל הניתן. נכון, לפעמים הכל יוכרע על חוד של שערה קרואטית שאולי נגעה או לא נגעה בכדור. לא הכל מושלם. זה חלק מהקסם של הכדורגל וטוב שהוא נשאר כך, אבל בזכות החוקים שהולכים ומשתפרים סופסוף והשימוש בכלים טכנולוגיים שלא יכולנו לחלום עליהם עד לפני כמה שנים, הענף כולו נראה הרבה יותר מתאים לקצב של 2026, והכדורגל זרם. כבר לא עוצרים לחמש דקות בשביל להבין אם היה נבדל, ופתאום אפשר למנוע בזבוזי זמן או לתת אדום לשחקן שמתחזה או מקלל.
כיאה לטורניר שנערך באמריקה, המונדיאל הזה הרגיש לפרקים כמו סרט, מנותק מחיי היומיום. זה התאפשר בזכות השילוב המושלם בין כל מה שמסביב לבין מה שהתחולל על כר הדשא.
מה לא קיבלנו? שלוש מארחות שקיימו 15 משחקים (ואז עפו כולן בבת אחת), שביעייה, שישייה, 5 חמישיות, 8 רביעיות, בערך 300 כדורים ברשת (כמות שניפצה בקלות את שיא השערים במונדיאלים עד היום), שיאים אישיים מדהימים (ארבעה שחקנים עם מונדיאל שישי, מסי שהשתלט על מלכות השערים, אמבפה שרודף אחריו) ומעל הכל, כמות סיטונאית של מפגשים בלתי נשכחים.
אחרי שלב בתים שהתנהל בעצלתיים, כצפוי ולאור ההגדלה ל-48 נבחרות, הנוקאאוט היה לא פחות מאגדי. ביום הראשון גול ניצחון של קנדה בדקה 92, ביום השני גול ניצחון של ברזיל בדקה 95 וגרמניה והולנד הולכות הביתה, ביום השלישי גול ניצחון של הלאנד בדקה 86, ביום הרביעי צמד ניצחון דרמטי של הארי קיין ומהפך מטורף של בלגיה על סנגל, ביום החמישי גול ניצחון של פורטוגל (פלוס דרמת על) בדקה 94 מול קרואטיה, ביום השישי 2:3 מדהים של ארגנטינה על הסינדרלה מקאבו ורדה. וזה היה רק שלב 32 הגדולות...