חוק הלאום: האם הנבחרת פוגעת במורשת מסי?

ליאו מסי הוא לדעת רבים גדול שחקני הכדורגל בכל הזמנים. אבל ההפסד בחצי גמר הקופה אמריקה שוב חידד את השאלה: האם אפשר להיחשב לכזה בלי תואר עם הנבחרת? הצביעו

מערכת אתר ערוץ הספורט
מערכת אתר ערוץ הספורט  06.07.19 - 19:00
תחילת כתבה

ההפסד של ליונל מסי עם ארגנטינה בחצי גמר הקופה אמריקה שוב העלה את השאלה: האם שחקן יכול להיחשב הגדול בכל הזמנים ללא תואר משמעותי בנבחרת? אם הפרעוש לא יתקן בשנה הבאה בקולומביה ובארגנטינה או בעוד שלוש שנים בקטאר, השאלה הזו, ככל הנראה, תישאר באוויר. קראו וענו: האם צריך תואר בנבחרת כדי להיכנס לרשימה אחת עם פלה ומראדונה?

נגד: רועי אלון
פעם, בעידן שלפני האינטרנט והטלויזיה הרב ערוצית, היה רק טורניר אחד בו נקבעו גורלות של שחקנים: הגביע העולמי. כמה מכם יכולים לספר בכמה אליפויות ביניבשתיות זכה פלה בסנטוס? ואיפה היה מדורג דייגו מראדונה ברשימת הכדורגלנים הגדולים אם היו מוחקים את מה שעשה בנבחרת ארגנטינה? התשובה ברורה. אבל ליונל מסי מופיע פעמיים בשבוע על המסך, עושה את הקסמים שלו, גורם לנו להתפעל כל פעם מחדש ונכנס, בצדק, לשורה אחת עם השניים.

אלא שמסי עושה את מה שהוא עושה בתנאי מעבדה. עם המאמנים הכי טובים בעולם, עם קבוצה שנבנתה סביבו ובשביל שתתאים בצורה הטובה ביותר לתכונות שלו ובליגה שחלק מהיריבות בה לא יכולות להתחרות בברצלונה מבחינה תקציבית. גם ברמת הנבחרת מסי עשה דברים גדולים. הוא הוביל את ארגנטינה לגמר המונדיאל, ולשני גמרי קופה אמריקה.

אבל השורה התחתונה היא כזו: 26 שנים שהאלביסלסטה לא קטפו תואר. זה יותר מדי, בטח לנבחרת שנחשבת לאחת הגדולות ביבשת. אם מסי יסיים את הקריירה בלי תואר עם הנבחרת מדובר יהיה בכתם שאי אפשר יהיה למחוק. כתם כ"כ גדול, שגם לאוהביו הגדולים ביותר יהיה קשה להתגונן מולו.

בעד: אלכס רייכמן
אתלטים רבים הוגדרו לא רק על ידי מה שהם עשו בתחום העיסוק שלהם. מוחמד עלי זכור לא רק על קריירת האגרוף שלו. הרבה מהכותרות קטף בשל הפעילות וההתבטאויות הפוליטיות שלו. מראדונה "זכה" ליותר כותרות בצהובונים מכאלה במדורי הספורט. כוכבם של רבים אחרים עלה ודעך מקצועית, בזמן שאמירותיהם חיות לנצח. טוב, וגם כמה שערים או נוק-אאוטים.

אצל מסי הכל קורה על כר הדשא. הבנאדם נקי יותר מהאפיפיור. הקסם הוא על המגרש. אבל מעל הכל, הדרך. כי זו לא תופעה נוצצת שבאה ונעלמת, עיין ערך רונאלדיניו, מרדאונה, רונאלדו (הברזילאי) ועוד כמה קוסמים. שנה אחד שנה,כבר יותר מ-12 שנים, הוא נחשב השחקן הטוב בעולם.

תארים? יש לו הכל ואין לו כלום. כי אם תשאלו כל קטאלוני, ספרדי, או מישהו מהאזור, מסי זכה בכל תואר אפשרי, שבר כל שיא, ניפץ כל ארכיון. אם תשאלו את  הארגנטיני הממוצע, והתשובה המיידית תהיה:  כלום. מסי לא זכה בכלום. למסי אין תארים עם נבחרת ארגנטינה. מדליה אולימפית, אליפות עד גיל 21, זה לא מספיק. ולא משנה הבלאגן בהתאחדות, השחיתות, הסגל החלש, חילופי המאמנים התכופים וחוסר הסדר. מסי לא זכה במונדיאל או בקופה.

ברשת קיימת תמונת פוטושופ של מסי לובש את מדי נבחרת ספרד. נבחרת בה יכול היה לשחק אם רק היה חפץ בכך. במדים האדומים למסי כבר היה הכל, מונדיאל, יורו ועוד אחד. מה היו אומרים אז? הקסם של מסי, היכולת שלו להמציא את עצמו כל פעם מחדש, הנגיעה האלוהית בכדור, ההשפעה על המשחק בתקופה בה הכדורגל הוא הכי מקצועי, הכי קשה, הכי פיזי, הכי אנליטי, הופכת אותו, ללא ספק, לגדול השחקנים ששיחקו את המשחק. שחקן ששינה אותו, עשה אותו יפה, פשוט, מדהים, ובתור ארגנטינאי, לכואב במיוחד. לא עונה, לא שתיים, כבר למעלה מעשור, מסי מגדיר מחדש את חוקי הכדורגל, לא בצהובונים, אלא על המגרש, עם הכדור. שם הוא מרגיש בבית.