מכבי ומכביזם

כדי להבין לאן הצהובים צריכים לשאוף, צריך לחטט בסוד כוחו של מועדון הכדורסל, אחד ההישגיים באירופה כבר 4 עשורים. מיץ' גולדהאר משיב את מכבי ת"א לזהותה האמיתית, כי מכבי רעה, היא מכבי טובה. בין זהבי למיקי ברקוביץ': פרויקט פתיחת העונה, חלק א'

רון עמיקם  10.08.15 - 10:15
תחילת כתבה

כדי להבין לאן צריכה לשאוף מכבי ת"א, חובה לחטט בסודות כוחה של מחלקת הכדורסל במועדון, אחד המועדונים ההישגיים ביותר באירופה בארבעת העשורים האחרונים. שילוב של מכביזם טהור – קידוש הניצחון על פני קשקושים אידיאולוגים זו האידיאולוגיה האמיתית שלה – ופרקטיקה כלכלית, הביאו את מכבי לאן שהביאו.

אם אנחנו בענייני מנהרת זמן, אז תחשבו שאנחנו בקיץ 1973. מכבי ת"א כדורסל אחרי שלוש אליפויות רצופות ויו"ר המחלקה, עורך הדין הצעיר שמעון מזרחי מעניק ראיון לאלכס דורון ב'מעריב'. הוא מדבר שם על אירופה כיעד, כאל מקום שבו מכבי תיצור את הפער שלה משאר הכדורסל הישראלי. ייקח לו עוד שלושה קמפיינים כושלים וקמפיין אחד מזליקי לחלוטין, כדי להציב את מכבי על הפודיום האירופי. בין לבין, השתלטו מזרחי וחבריו לא רק על מכבי ת"א, אלא גם על הכדורסל הישראלי. כשמזרחי הצליח לשכנע את דוד מושביץ, הבעלים של 'עלית', להגיע לפגישה איתו בתחילת שנות ה-70, הוא עשה סטארט-אפ בספורט הישראלי: מותג ישראלי מצליח שמכניס כסף לקבוצת ספורט? מי שמע על זה בכלל. מכירת זכויות שידור (בהתחלה בגרושים) לערוץ היחיד ששידר פה, או הליכה מבית לבית עם מאגר שמות (היום קוראים לזה דאטה בייס, אז לא היו אפילו מחשבים ביתיים) כדי למכור את כל הכרטיסים מראש (בעברית עדכנית: כרטיס מנוי), אלה דברים שלא היו פה. תוסיפו לכך את רוח המכביזם – "תנצחו 40 הפרש, לא תבכו בחיים על שיפוט"/"מי שמחרבן אצלי במטבח, לא יכול לאכול בו" - ותקבלו מועדון דורסני, שיכור כוח, עם קהל שהלך והתרבה בקצב מטורף, תוך ניצול ההצלחה ליצירת מותג ישראלי מנצח, וקיבלתם מכונת כסף, שמייצרת הכנסות בגובה ההוצאות. זו תמצית התנהלות מועדון ספורט מקצועני. עם תכונות אופי או אידיאולוגיה קשה לקנות במכולת, עם כסף מזומן כנראה שכן.

מיץ' גולדהאר לא מסונכרן עם שמעון מזרחי, בטח לא עם שמלוק מחרובסקי, אבל הוא חושב כמעט אותו דבר. מכבי ת"א הוא המועדון הכי מעוטר במדינה. בשלושת העשורים האחרונים לא בטוח שזה נכון. רק עכשיו הולך ונסגר הפער. מכבי חיפה היא זו שהציבה פה תרבות ניהולית, לא מכבי ת"א. ולכן מכבי ת"א הלכה ומיקמה את ה- Organization – מטבע לשון אוניברסאלי שג'ק אנגלידיס הרבה להשתמש בו – בראש הפירמידה. זה אמנם לא הניב לה עדיין שום מותג ישראלי או בינלאומי מצליח שיכניס לה 5 מיליון שקלים על בסיס שנתי, אבל זה יצר מפלצת ארגונית מופלאה שכבר חצתה את הרף הדמיוני של 50 מיליון השקלים הכנסות בעונה אחת. אם היה למכבי ת"א אצטדיון כמו סמי עופר, היא הייתה מייצרת עוד 20 מיליון שקלים, והפער בין ההשקעה להכנסה, היה עומד רק על עליה לשלב בתים באירופה, אפילו ליגה אירופית.

החזון של מיץ' גולדהאר, אם כן, הוא ליצור מצב שבו הוא יישב במועדון הטניס בו הוא חבר בטורונטו, ויזמין כרטיסים למשחק ההוקי קרח הקרוב כי העסק שלו בפלשתינה כבר לא יעסיק את הבוארד שלו, כן מרוויח או לא מרוויח. הזהות של מכבי היא כרגע חזונו של הבוס – קבוצה כלכלית, שמייצרת כסף, שחקנים, והישגים. עם המטען הזה הוא ניגש לעשות את הכסף הגדול שיאפשר לו ליצור עוד כסף, עוד שחקנים ועוד הישגים – הוא מסתער על אירופה.

מכבי ת"א יצרה שכבת שומן שמאפשרת לה להתמודד בשקט עם הנייטיבס. גולדהאר רוצה קצת לעשות דיאטה, כי בעיניו ספסל שעולה עשרות מיליוני שקלים בשנה הוא בזבוז משאבים. הוא מעדיף שהספסל יעלה חצי, אפילו פחות מזה. הוא מעדיף להחזיק קבוצת בת כמו בית"ר ת"א/רמלה, שבה יהיו שחקנים עם פוטנציאל קפיצה או כזה שיכסה במכירה עתידית את השכר של הספסל הנוכחי. אוטופי מעט, אבל עסקת בן רייכרט הוכיחה כבר שיש קבוצות בארץ שמוכנות להשכיב מיליון יורו גם עבור חייל בצה"ל. שכבת השומן הזו – שכוללת גם מנכ"ל סקוטי, מנהל ספורטיבי הולנדי, מערך שיווקי, מיתוגי, משפטי ותקשורתי חסר תקדים – מאפשר לו לנהל את הכסף הגדול הזה בדרך שתהיה יצרנית ולא בזבזנית. הויכוח היחיד הוא עם המחירים המטורפים שהדרישות המקצועיות מכתיבות. מכבי מנסה ותנסה – ולא תפסיק לנסות אם זה תלוי בקרויף – לרכוש כל שחקן ישראלי שייצור פער מהיריבות, או שלפחות יחליש אותן, אבל כל עוד הרגולטור קבע כי יש מקום רק לחמישה זרים – רבע מהסגל – קרויף לא ישקיע מאמצים בגזרה הזו.

שחקנים כמו לוקאס וינטרה, מגן של נבחרת בינונית באירופה, קצת פחות בינונית מישראל, אתה יכול להביא לכאן בגיל 34. קרויף מכיר את זה מקפריסין, מדינה שמחקה כל פער מישראל מבחינת חוזק הקבוצות הבכירות, ומשלמת כסף טוב. ועדיין, רק פנסיונרים יגיעו לשם. כדי להביא לכאן טעות במשלוח כמו וינסנט אניימה או פרי בוסרי כמו נוסא איגייבור – זה שהגיע מלילסטרום להפועל ת"א, לא זה שהגיע למכבי ת"א מריאל בטיס – לא צריך את ג'ורדי קרויף. את מה שקרויף לא מצליח להביא, גם השקעה כספית מטורפת לא תביא. ההבדל בין פנרבחצ'ה, שעפה בבושת פנים ממוקדמות ליגת האלופות, למכבי ת"א שממשיכה במפעל בדרך הרואית, זו גם מסורת, עוצמות, וקירבה לאירופה. זו הסיבה ששחקנים כמו רובין ואן פרסי ונאני נוחתים שם. כן, וגם כסף. גולדהאר לא ישתכנע במדרגה הזו של הגרף להשכיב למעלה מ-10 מיליון יורו כדי להביא שחקן אחד. ואחרי הכל, ההבדל בין הבחירה של ואן פרסי באיסטנבול לבחירה של צ'אבי בקטאר, היא כנראה רק עובי ערימת השטרות. כשמכבי תגיע כמו פנרבחצ'ה לרבע גמר ליגת האלופות, חצי גמר הליגה האירופית ותהיה לפחות 5 פעמים בשלב הבתים בצ'מפיונס, אולי גולדהאר ישתכנע להציע 5 מיליון יורו לעונה לפנסיונר כסוף שיער כמו ואן פרסי, וגם אז לא בטוח שהוא יגיע.

ובמסגרת החזון, והזהות שלה, מכבי צריכה לשאוף להביא לפה טום צ'יימברסים כמו מכבי כדורסל, כי צ'יימברסים פותחים דלתות לפארקרים, שאראסים ופאלמרים. מכבי עוד לא מצאה את הז'רום לרואה שלה, ויכול להיות שעד שהמאמר הזה יתפרסם, אולי גם תמצא. הכסף קיים, המותג חם, הטייטל בטווח נגיעה. הכל שאלה של קבלת החלטות. ולמכבי ת"א הזו יש כבר רקורד לא רע של קבלת החלטות.

למשל ערן זהבי.

זה השחקן עם האופי הכי מכביסטי שגדל בהפועל ת"א מאז יוסי אבוקסיס. יש תמונה אחת שמשותפת לשניהם, וחוזרת על עצמה כמעט מדי פעם. ברק יצחקי כובש מול פלזן בבלומפילד, ואז יואב זיו רץ לקחת מים מהספסל כדי להתרענן. זהבי מושך אותו משם כמעט בגסות לכיוון מרכז המגרש. מזכיר משהו? שמעון גרשון נשכב אחרי הפנדל מול צ'לסי, ועליו ערימה, אבוקסיס מקלף מהערימה הזו שכבה אחרי שכבה, כדי לחזור לעמדות. כובש במדי בית"ר ירושלים את ה-1:4 מול בנפיקה בטדי – ובית"ר צריכה 1:8 כדי לעבור – ורץ בטירוף לקחת את הכדור מהרשת כדי לחדש את המשחק. מכביזם צרוף, מזוקק. הניצחון הוא לא סתם דבר חשוב, הוא הדבר החשוב ביותר. אין דבר כזה שאין דבר כזה.

להיאבק על ערן זהבי מול הפועל ת"א, לנצל את הכאוס הכלכלי שלה, לפתות אותו, לביית אותו, להפוך אותו לסמל, זו החלטה אסטרטגית, ולא רק כזו שכסף מפוזר לכל אורך נתיבה. זהבי, באופיו, הוא מה שהיה חסר למכבי ת"א כדי לנגוס עוד ועוד שטחים שמכבי מעולם לא כבשה, או לפחות שנים שלא עלתה עליהם. צריך גם לסייג, כי אם הפועל ת"א בינואר 2013 היתה הפועל ת"א של היום, יכול להיות ששום דבר מזה לא היה מתקיים.

ארגון, מיתוג, דורסנות, זה הכל טוב ויפה. בסופו של דבר יש ערך מוסף, ארומה, מוטיב מנצח, שמבדיל אותך מהאחרים. למכבי כדורסל זה היה מיקי ברקוביץ', למכבי כדורגל זה ערן זהבי. אלה הדברים שמבדילים בין כסף לעושר.

בסופו של יום עידן מיץ' גולדהאר, על כוכביו הראשיים, משיב את מכבי ת"א לזהותה האמיתית: להביס, מינימום לנצח. התדמית הנקייה, האליטיסטית, הצפונבונית – שאין מאחריה שום אחיזה מציאותית, תראו כמה מכוניות נוסעות אחרי משחק בבלומפילד על איילון דרום – היא רק קלישאה. מכבי רעה, היא מכבי טובה.

רוצה לעשות סוויץ'? SWITCH וסגרנו>>