אישור להמתת חסד? שאלת עתידה של בית"ר ירושלים

מה שבעבר היה חגיגה גדולה, עם השתייכות למועדון "4 הגדולות", הופך בכל קיץ לסיוט. את אוחנה ומלמיליאן החליפו גאידמק וטביב, הסיקור נדד מההיבט המקצועי לכזה שעוסק בהכל חוץ מבנעשה על הדשא והערפל מסרב להתפזר. פרויקט פתיחת העונה בליגת העל

דוד פרנקל  13.08.15 - 21:00
תחילת כתבה

בכל קיץ, א. (שם בדוי) דועך עוד קצת מול עיני. דועך, וידי קצרה מלהושיע.

א. הוא אחד מאותם גיבורים לא מוערכים, אנשים שהקרבתם ומסירותם מאחורי הקלעים מאפשרות לכולנו לנהל חיים תקינים. יש ביניהם שוטרים, עובדים סוציאלים, מורים, מובילי מזון. א. הוא עיתונאי שמסקר את בית״ר ירושלים. מדי שנה, כשנכנס חודש אוגוסט, אני מפציר בו: ״א. (שם בדוי) - עזוב את הקבוצה הזו. בקש מהעורך לעבור לענף אחר, או לפחות לאיזו הפועל חיפה, משהו סולידי שלא יגבה ממך כזה מחיר״. א. מסרב. בעיניו זו שליחות. כך לפחות הוא מספר. אני חושד שהוא פשוט מפוחד. פרישה עכשיו תהיה הודאה בכשלון, בכך שהוא הקריב לשווא את עשר השנים האחרונות בחייו. ״זה מועדון חשוב״, הוא מסביר, בעיניים טרוטות ובקול חלול, ״הכדורגל הישראלי צריך את בית״ר במרכז הבמה״, הוא מדקלם, אותנטי ומשכנע כמו חתן שמקריא ברכה בארמית.

כשהוא החל לסקר את הקבוצה, דיברו עדיין בקהילת הכדורגל הישראלית על ״ארבע הגדולות״. כעיתונאי צעיר, המינוי שלו ככתב לענייני בית״ר נחשב הצלחה גדולה. פרוייקט פתיחת העונה הראשון שלו היה מופת של עיתונאות יצירתית. ראיונות עומק עם פניג׳ל ואוחנה, פיקנטריה מדמויות עבר ססגוניות כמו דדש ורובי רבלין, נבואות זעם של מלמיליאן, תמונה אמנותית של סימיקו, מסע למחנה יהודה עם שלישיית האישטוונים המיתולוגית… הקוראים התלהבו, העמיתים פירגנו, בעלי העיתון סימנו טלנט חדש - השמיים היו הגבול.

בתקופת גאידמק, א. לא ידע רגע מנוחה. כל תקשורת הספורט בעבעה סיפורים על בית״ר, אבל הוא ידע תמיד למצוא את הזווית המיוחדת. כשכולם רקדו סביב הכסף הגדול, א. הבליט את הדמויות הירושלמיות האותנטיות. כשהם התפלשו ברכילות, הוא חזר לבסיס - דדש, אוחנה, פניג׳ל, אברם. דובב את האבות המיתולוגיים על הרוח הבית״רית, כתב על נשמה, על אנשי ההר, על מחנה יהודה, לא שכח את הפזורה הצהובה-שחורה בהונגריה הרחוקה.

כשהתמעט הכסף ונגמרו האליפויות והגביעים, עזבו הטפילים את בית״ר ופנו לכתוב על קבוצות אחרות. א., לעומתם, לא נטש את משמרתו. הוא החל כל עונה בהתלהבות של טירון, נחוש להביא את הזווית המיוחדת, האותנטית, הירושלמית. דמויות מיתולוגיות כמו אוחנה ודדש התפייטו אצלו על הימים שבהם בית״ר הייתה גדולה ועממית, סטפן שאלוי סיפר על התקופה שבה זרים הרגישו כמו כורדים עסלים, אברם לוי סיפק זווית מקצועית פיקנטית ותמיד נמצא מקום לשנינות החמימה של רובי ריבלין.

שנים חלפו, גאידמק נעלם ובמקומו הופיע חיוך מליון הדולר (בשטרות חוב דחויים) של אלי טביב. תקשורת הספורט נטפלה לזוטות כמו עברו הפלילי של הבעלים או נתיב החורבן שהוא השאיר במועדונים שניהל בעבר, אבל א. לא נסחף אחרי האופנות האלה. בחוש עיתונאי מחודד, כזה שאי אפשר ללמוד, הוא הבין את הרעב הציבורי לפרספקטיבה הסטורית. אל מול התפוררות המועדון המפואר, הוא סיפק כותרות נוקבות מפיהם של גיבורי מנורה נצחיים כמו משה דדש,  אלי אוחנה, הרחיק עד להונגריה כדי לברר איפה אישטוון… נו, איך קראו לו…

״למה אתה לא עובר לכתוב על ערבים בבית״ר, כמו כולם?״, שאלתי אותו כבר לפני שנתיים. א., שבדיוק השיג שיחה בלעדית עם מאיר פניג׳ל (״אצלנו זה לא היה קורה, הייתה לנו קבוצה עם נשמה״), הגיב בתנועת ביטול מיואשת. ״אין סיכוי״, הוא נאנח, ״לה פמיליה חתמו על בלעדיות עם ספורט הארץ, לא משחררים מילה לערוץ אחר, ויש את הראיון עם טועמה שמפרסמים כל שנה, איך הוא כמעט סגר בבית״ר, אבל סינדיקציה עולה $2000 ואין לי סכומים כאלה. שניה, יש לי שיחה מרובי…״

בקיץ שעבר, כשבית״ר הייתה על סף פירוק, א. לא נראה במיטבו. מי שקרא בעיון את כתבות פתיחת העונה שלו, עם ביקורת חריפה מפיגורות כמו אברם לוי ואלי אוחנה, יכול היה לזהות בטקסט נימה של מרירות. אפילו הביקור בבודפשט הרחוקה, שהניב אייטם צבע מבריק עם אישטוון פישונט ("פעם בית"ר זה פירמה, אני עוד לשמוע אייל גולן"), לא עודד אותו. השנה, זה נראה רע, אפילו מדאיג. מדי פעם הטלפון שלו פולט הודעת טקסט, תיאומים לשיחות עם מלמיליאן ואוחנה, עדכונים מהמזכירה של משה דדש, אבל דומה שכל שטף המידע הזה לא נוגע לו. הוא משדר בלבול, ייאוש, חוסר אונים.

״מה עם הזווית המקצועית?״, שאלתי בחודש שעבר, אחרי התבוסות לשרלרואה, ״בכל זאת, קבוצת כדורגל?״.
״על מה אתה מדבר״, הוא הגיב בזעם, ״מה אני אכתוב? שדראפיץ׳ שוקל לזנוח את שיטת היהלום? שטל כחילה לא מצליח להכנס לנעליו של ניסו קפילוטו? את מי זה מעניין? אתה רוצה שאשרוף את עצמי מקצועית, שאהפוך למוקיון?״. "אז אולי נורדיה?״, אני מציע, ״זה השם הכי חם עכשיו, אפילו אוחנה ורובי ריבל…״. ״מה באמת עם נורדיה?!״, מתפרץ א., כמעט באלימות, ״דיברת אתם פעם? אחלה חבר׳ה - חכמים, משכילים, סובלניים, אוהבים מוסיקה, מצטטים את ז׳בוטינסקי… איך זה קשור לבית״ר ירושלים? מתי ראית בית״ר כזאת, חוץ מבסיוטים של דוד עראק? עזוב, אני לא מתעסק במדע בדיוני. שניה, יש לי מייל מפניג׳ל…״. ובעוד רגע הוא נבלע במונית, בדרך למחנה יהודה. לא סיפר מה תכלית הנסיעה, אבל ניחשתי שמדובר בפרוייקט על הזהות הירושלמית האבודה. אם יהיה לו מזל, אולי ישיג ראיון משותף עם ירון צדקיהו וסימיקו.

עצוב לי לחשוב על א. (שם בדוי), החבר המוכשר שלי שממשיך להשחית כך את מיטב שנותיו. אני מקווה שיום אחד, הלוואי שבקרוב, הוא יזכה להכרה בזכות תרומתו לביסוס הרעיון החלוצי והנחוץ כל כך, של המתת חסד בכדורגל.

רוצה לעשות סוויץ'? SWITCH וסגרנו>>