אי שם במרכז הארץ ישב לעצמו אסי דומב אתמול והריץ מהלכי כדורגל בראש. בחוץ סערה, אבל בפנים חם. הודעות ה-SMS טסו מעליו, הטלפון מזמן בחדר השינה על MUTE וכל מעייניו במשחק הצמרת שמחכה לו מול הפועל פ"ת. למה צמרת? כי כיף לחיות בעולם של אסי דומב.
הכדורגל של דומב ("שילמנו מחיר כבד על ההחמצות", 20.9 – 3:0 לק"ש) מביך העונה. התקפה של הפועל, שמורכבת בין השאר מאיזה אחד - גילי ורמוט, כבשה פחות מהפועל פ"ת, נתניה וסכנין, רק שעבור דומב מדובר במקריות. למה? כי בעיניו, הפועל שלו נפלאה.
דומב ("לא היינו חלשים מהם", 27.10 – 2:0 לבית"ר) קיבל את הזכות לאמן את הפועל למרות שהיסטוריית האימון שלו כללה כישלון מקצועי בהפועל כפ"ס. כשחקן הוא אמנם היה חלק מהמסע המופלא באירופה בתחילת המיליניום, אבל כמו דומב השחקן, כך דומב המאמן: היה טוב רק אם שחקנים סחפו אותו קדימה.
דומב ("לא היה חסר שנשווה",30.11 – 3:1 בחיפה) היה עוזרו של יוסי אבוקסיס, עוד חבר טוב. כשזה עזב אחרי הרביעייה המהדהדת בדרבי, דומב הראה 'נאמנות' למועדון מהי ונשאר לסייע גם למחליף, פרדי דוד. כשפרדי הלך, דומב שוב הראה עד כמה הפועל חשובה לו ונותר שוב בעמדתו: עוזר המאמן.
אחרי כל הפסד, לדומב היה מה להגיד
תמיד, אופטימיות שנשענת על כלום (יוסי שקל)
גם כשרן בן שמעון הגיע, הוא נותר לצידו. דומב ("נתקן ונשתפר", 3.12.14 – 3:1 לעכו האחרונה) שורד שתי עזיבות ונותר על קצה הספסל. בן שמעון חוטף אש כבדה על עונה בינונית וגם כשהוא קיבל את מכתב הפיטורין, אסי נותר בעמדתו. גם הוא ידע: צ'אנס חייו קרוב.
ואכן, אותה הזדמנות נפלה בחיקו של המאמן ("מי שלא יודע להפסיד, לא יודע לנצח", 7.12 – 3:1 באשדוד), שהראה קריאת מפה מרשימה. אייל ברקוביץ' פרש אפוד שהגן על הקואץ' מהכדורים השורקים, ספג וחטף מכל עבר ועמד מאחורי דומב ("נעצור את כדור השלג", 13.12 – 2:1 למכבי פ"ת). ביציעי נתניה ההנהלה נשלחה לצומת ו"הקוסם" הואשם שהעלים את הקבוצה ודומב? משייט בעולם שלו.
אבל השיא הגיע בחודש האחרון. בהפסד לקרית שמונה הוא סיפר על מחמאות, בפוקס בראשון לציון הוא הזכיר איך לפני שנתיים האדומים הודחו בסופרלנד (רגע, הוא לא היה עוזר מאמן אז?) ובטדי שתי בעיטות למסגרת היו בשבילו "משחק טוב. חבל שבאלדה וביטון התעייפו". ככה זה כשאימון אחד מספיק בשביל הרכב.
אסי דומב נכשל. נכשל בשילוב הצעירים עליו הצהיר, נכשל בשימוש בגילי ורמוט אותו כולם רוצים, נכשל בזרים המביכים, נכשל בתקשורת, נכשל בניהול משחק, נכשל בראיונות אחרי המשחק. נכשל. 21 נקודות מ-54 – 38 אחוזי הצלחה, הם מעט מידי, גם עבור זה שאוהב כוסות שמלאות רק קצת.
הוא פשוט לא מבין, אפילו אחרי הפסד לעכו (אלן שיבר)
ההשוואה הפאתטית לכישלון של מכבי חיפה הוכחה שוב שצרת רבים זו נחמת טיפשים. התירוץ שהפועל רחוקה שתי נקודות מהמקום בפלייאוף העליון גובלת בגניבת דעת והשלב הבא כנראה יהיה שהפועל עדיין בתמונת אירופה, היא חזק בתמונת הגביע ורצף ההפסדים נעצר. ראשי המועדון, ששמם שמור במרתפים האפלים ביותר, מצטרפים לדומב ("הרעש מסביב לא מפריע לי. אני ממשיך – אתמול – אחרי עזיבת ברקוביץ'") ומסרבים לגדוע את הבעיה המקצועית הקשה ביותר של הפועל הקבוצה, לא המועדון.
המאמן שכח שפעם הוא נחשב לאחד הלוחמים ואחד השחקנים האיכפתיים ביותר בהפועל המופלאה של 01/02. השימוש שלו בחבריו העשירים, במנג'ר הפטפטן, בתירוצי התקציב וההיאחזות חסרת הפשרות בכיסאו אמורים להדגיש עוד יותר עד כמה הכישלון על המגרש הוא שלו.
והוא מצידו, בשלו. מריץ מהלכים מיום שבת שלא קרו, משחזר שערים שלא נכבשו. מדמיין איך הקבוצה רקדה על המגרש בבלומפילד כשביום שני המשחק בכלל היה בטדי ומסתכל בערגה על הספסל אותו הוא מאייש כבר עונה שלישית. איזה כיף לחיות בעולם של אסי דומב ("היינו יותר טובים בדרבי, מותר להפסיד, מזכיר לכם שלא הפסדנו בראשון, 2.2.15 – אחרי ה-0:4 בדרבי למכבי").
הוא הלך, המאמן נשאר.
וגם כשהוא הלך, דומב נשאר...