אי שם באופק, אפשר לראות כבר יבשה. ליגת העל חוזרת. אחרי פגרה בת כמעט שלושה חודשים, אוהדי הכדורגל במדינה (גם אם לא יוכלו לעשות זאת אשכרה במגרש) יחזרו נרגשים אל אהובותיהם, בירוק צהוב אדום וכתום - והסדר המבורך ישוב על כנו. אבל לא באמת נחזור אותו דבר - קרו כאן דברים בשלושת החודשים האלה. השתנינו כאנשים, התפתחנו, למדנו דברים על עצמנו. והאירוע המרכזי של הפגרה, היתה ללא ספק הסדרה "הריקוד האחרון".
הדוקו (המשובח, יש לציין), שליווה את שיקגו בולס ומייקל ג'ורדן במסעם אל הפסגה, אל הכוכבות, אל החלום האמריקני המושלם. ברור לחלוטין, שהספירות בה מתקיימת "הריקוד האחרון" וליגת העל שלנו הן שונות לחלוטין: אין בכדורגל הישראלי מקצוענים כמו מייקל ג'ורדן, אפילו לא מהסוג שמייקל ג'ורדן פגש כיריבים. בטח שאין סביבה רועשת או תעשיית שמגלגלת מיליארדי דולרים סביב הכדורגל שלנו, והוא רחוק מלייצר דמויות צבעוניות כמו ג'רי קראוס או פיל ג'קסון. ובכל זאת, אפשר גם מהסדרה לתת סימנים שיעזרו לנו לעבור טוב יותר את הכדורגל כשנחזור ללוות אותו - כצופים וכאוהדים. למשל, היחס לשחקנים עצמם, וכמה קלישאות שכדאי לזרוק לפח.
תחשבו רגע מה ראינו על השחקנים האלה: על דניס רודמן, שבאמצע סדרת פלייאוף לקח פאס ונסע לחופשה בווגאס; על מייקל ג'ורדן, שבלילות ארוכים שלפני משחקים גורליים נסע להמר באטלנטיק סיטי; ובכלל, על חבורת כדורסלנים מוכשרת שקיבלה מהמאמן שלה, פיל ג'קסון, מסר (בין אם הוא מפורש או לא מפורש) - תהיו טובים על הפרקט, ותעזבו אותי במנוחה. כל עוד תהיו מסוגלים להביא תוצרת, לנצח משחקים ולהיות טובים במה שאתם עושים, הכל יתיישר מסביב.
ג'ורדן. הימר ולא התנצל על כך (Getty)
אז אם ממרומי האולימפוס של קבוצת הספורט הגדולה ביותר שראינו, כנראה בכל הזמנים, זה קרה - אולי אפשר כבר להניח לשחקנים שיוצאים לפני משחקים? אפשר לשחרר כבר מאווירת ה"מה יגידו" החששנית/קיבוצניקית, זו שעדיין חיה בשנות השישים (בישראל, כמובן) וחוששת שהכדורגלנים שלנו "ישתו שם חשיש"? אם יש משהו שלמדנו מ"הריקוד האחרון", הוא שספורטאים - בסוף - הם בני אדם צעירים, אנשים שחייהם עוד לפניהם ושיש בתוכם אנרגיות שרוצות לשתות את העולם (לפעמים מילולית). ושהם לא מודלים לחיקוי. הם עשו דברים נשגבים על המגרש, הם הגיעו לפסגות ולשיאים אדירים - אישיים וקבוצתיים. אבל הם לא הדמות שלאורה אתם רוצים לחנך את הילדים שלכם. וטוב שכך.
ובעיקר, רדו כבר משחקנים ש"מעזים לצאת אחרי הפסד". המחשבה המעיקה לפיה שחקן צריך לקחת כעול נפשי, על עצמו, את ההפסד של קבוצתו, להסתגר בביתו ולמרר בבכי - היא מטופשת. אנשים עוברים ימים רעים בעבודה. כל אחד מאלה שקורא את שורות אלה, חווה כזה רגע. ימים שבהם כלום לא הולך - הכוונות מתפספסות, הדו"ח לא יוצא בזמן, התכנות לא הצליח וכו'. ההבדל היחיד הוא שעל הכדורגלנים יש מצלמה. בעיקר כאלה מהרשתות החברתיות, שמצלמות אותם אחרי משחקים באיזה פאב, ומצקצקות באופן טרחני: איך הוא מעז לצאת? ועוד אחרי שחטף 5:0?
בלילה מבלה, בבוקר מתעלה (Getty)
ירדן שועה. תעזבו אותו במנוחה (אלן שיבר)
למי ששכח, כדורגלנים - כמו כדורסלנים, כמו ספורטאים בכלל - הם בסוף אנשים. ואנשים צריכים פורקן. בוודאי אחרי ערב לא פשוט, אחרי שאכזבה מילאה את ליבם, אחרי שחוו כאב כמו את חוסר היכולת להצליח במה שהם אוהבים. המחשבה לפיה "אכפתיות" מגיעה רק תוך אימוץ מנהגי האבל, לבישת שקי אפר על הראש והסתגרות בבית עד השבוע הבא - מנותקת מהמציאות, וחייבת להיפסק. אם יש לכם בעיה עם הספורטאים, התעסקו בספורט - במה הם היו יכולים לעשות את העבודה טוב יותר על המגרש. עזבו את מה שבחוץ, כי זה באמת לא חשוב.
ובעיקר, חלאס עם הדיבור הזה על "מודלים לחיקוי". כן, ספורטאים הם אנשים שיש עליהם פוקוס בחברה שלנו - אנחנו מעריצים אותם, אוהבים את מה שהם עושים, לפיהם מקדשים אותם ל"אלים" - על המגרש. במציאות, בני האדם הם אף פעם לא כאלה מושלמים. הם מלאים בסתירות, בפגמים, יש להם חשבונות ושנאות והתקפי זעם ואגו, כל הדברים שראינו היטב ב"ריקוד האחרון" - אז למה מהכדורגלנים שלנו אנחנו עדיין מצפים להיות ישרים כפלס? צנועים, ומתחשבים, ולא חווים שום פגם?
דניס רודמן היה הכל: הולל, ושותה, ומבלה, ומתאבק, ומהמר, ומעשן סמים - מכל הבא ליד. אבל הוא היה גם ספורטאי גדול: ווינר, ולוחם, וריבאונדר מטורף, ושחקן הגנה מהמושלמים שראו אי פעם במשחק הכדורסל. ואחד שלקח חלק בשתי קבוצות NBA אגדיות: דטרויט פיסטונס ששלטה בסוף שנות השמונים, ושיקגו בולס הענקית של סוף שנות התשעים. הוא הצליח להיות שניהם, כי הוא (וקברניטי הקבוצות שלו) הבינו שהוא יכול להיות שניהם - שספורטאים הם לא מלאכים, כמו שבני אדם הם לא מלאכים, אבל לפעמים, בשעה של חסד ועם רצון להתרכז בעיקר, הם מסוגלים לעשות דברים נפלאים על המגרש. וזה, באמת, כל מה שחשוב.