זה כל השוני: ההבדל בין מכבי חיפה למכבי ת"א

ההפסד להפועל ת"א חשף את כל המגבלות של מכבי חיפה העונה והדגיש את הפער בינה לבין אלופות העבר של המועדון. לעומתה, מכבי ת"א שוב הוכיחה שהארגון שלה גדול מסך חלקיו בדרך לאליפות. וגם על הפתיל הקצר של בית"ר. שלוש הערות לחזרה של ליגת העל

אבישי סלע
אבישי סלע  31.05.20 - 11:19
תחילת כתבה

מכבי חיפה. לכל קבוצה שאי פעם זכתה באליפות, יש את משחק ה"כמעט תואר". המשחק שבו זה לא היה רשמי, אבל לכולם - מראשון האוהדים ביציע ועד אחרון גבעולי הדשא - היה ברור עם שריקת הסיום שמהעונה הזאת תצא רק אלופה אחת. בהשאלה לרגע המאושר הזה, מכבי חיפה חוותה אמש (שבת) את משחק ה"כמעט אין תואר". זה עדיין לא רשמי: ביום רביעי הם משחקים מול מכבי תל אביב, ומתמטית עוד ייתכן תסריט שבו הם ייצאו עם התואר הנכסף מהעונה הזאת. אבל תסתכלו להם בעיניים, ותבינו - זה פשוט נגמר.

סר אלכס פרגוסון אמר פעם ש"מי שלוקח את הפרמייר ליג, ראוי לה". אחרי המשחק מול הפועל ת"א, ברור שחיפה - גם אם בתסריט ניסי כזה או אחר, תשיג את התואר, היא פשוט לא קבוצה בקליבר של הנפת צלחת. לא ראוי לאלופות האחרות של חיפה: אלה של תחילת הניינטיז, תחילת האלפיים או תחילת העשור הקודם, להיות עם קבוצה שנראית כל כך מוגבלת. יהיו כאלה שיגידו שחיפה נפגעה מהקורונה; בכל זאת, שני שחקני מפתח שלה נעדרו מההרכב. אבל אולי זה חשף דווקא את המגבלות שלה - את קוצר הסגל, את העובדה שאין להם יכולת לשרוד את המרתון הארוך של זכייה באליפות.

ומרקו בלבול? זו בהחלט העונה הגדולה בקריירה שלו. Win Or Lose. לא זכור מקרה שבו הוא הצליח לקחת קבוצה לשיאים אליהם הוא הביא את חיפה העונה, ואסור שזה יימחק בגלל ההפסד הקשה להפועל ת"א. אבל גם עונה מצוינת שלו, כנראה לא מספיקה כדי לתת פייט לוולדימיר איביץ' ולמערכת המצוינת של מכבי תל אביב. נסים קורים יום כן, יום לא. ויום רביעי הקרוב לא מרגיש כמו יום שבו יתרחש נס.

קונטה. כשאלי טביב הביא את אנטואן קונטה לארץ, זה הרגיש כמו בינגו. הוא היה חסון יותר מחבריו לדשא, החזיק בכוח פריצה שנדיר לראות כאן - עוד אחד שנכנס לתבנית "הזרים המעולים שטביב יודע להביא". אלא שכרגיל אצל זרים "טובים מדי", מגיע הקאץ'. לפעמים הקאץ' נעוץ באיזה סקאוט לא חכם שפספס כישרון, אבל לרוב הקאץ' נעוץ בשחקן עצמו - במשהו שלא קשור למגרש. היום, כבר אפשר להגיד שהמלכודת של קונטה כבר גלויה לכל.

כי כשקונטה משחק בחוליית ההגנה שלך, הכרטיס האדום מרחף תמידית מעל המגרש. נע מעליו כמו ענן גשם בסרטים המצוירים, ומחכה לשעת כושר. וקונטה תמיד יספק אותה - הוא לא מאחר ביכולת שלו לקבל אדום, או לעשות עבירה של אדום, בכל משחק ומשחק. העבירות שלו פראיות, ולא קשורות למשחק, ובעיקר פוגעות בבית"ר עצמה ובשקט ההגנתי שלה. אחרי כמה שנים של היכרות עם הסובייקט, נראה שיש שם דאווין של כוכב, הרבה יותר מכוכב בעצמו. כל כדורגלן חי על המתח המתמיד בין הנזק לתועלת, וייתכן שקונטה עבר את הרף הזה.

המערכת של בית"ר ירושלים היא מערכת סוערת. יצרית תמיד. מבעבעת, מלאה בקהל דורש ובבוסים אקסצנטריים (כל אחד מלמיליאן) ותקשורת לוחצת, וזה גם חלק מהקסם שלה. ודווקא בגלל זה, כשהיא הצליחה, תמיד היו בה דמויות שהפגינו שקט. לפחות על המגרש: לא סתם דרור קשטן היה המאמן הכי גדול בתולדות המועדון, לא סתם הדאבל של בית"ר הושג הרבה בזכותו של גל אלברמן. שחקנים שהפגינו יציבות, שדאגה לאזן את חוסר היציבות הקיומי שהוא בית"ר ירושלים. אנטואן קונטה לא יכול להיות חלק מתלכיד שכזה. עדיף קונסטנטין קצת פחות "נוצץ", אבל כזה שיסיים תשעים דקות על הדשא.

מכבי ת"א. ורק בקרית שלום, כמו מאומה לא קרה. יקומים התהפכו, אנשים חוו חרדות, איבדו מקומות עבודה, בניינים קמו ונבנו מחדש - אבל המבנה היסודי ושמו מכבי תל אביב ניגב מעצמו קצת אבק, וחזר לעבוד כמו שהיה רגיל. כמעט שלושה חודשים (!) עברו, וזה הרגיש כמו עוד משחק של מכבי תל אביב בדרך לתואר.

זה תמיד מתחיל בדקות קצת סוערות, שבסוף נרגעות. הקבוצה היריבה מנצלת את הרגיעה כדי להגיע למצב או שניים, ואתה הצופה האובייקטיבי אומר "הו, אולי הפעם משהו בלתי צפוי יקרה". ואז, מהר מאוד, אתה מתבדה. כי פערי הרמות באים לידי ביטוי, מכבי מפעילה את אותה מערכת שמפגינה שקט נפשי ומעל הכל - יציבות. עוד מצב ועוד מצב, ואז מתישהו גם הכדור נכנס. באותו הרגע, המשחק פרקטית נגמר. היריבה שמראש הגיעה עם רצון סמוי רק לחזור הביתה בשלום, מבינה שנקודות היא לא תראה, והצהובים משיגים שער ועוד שער.

היא לא כאן כדי לבדר אותנו. היא כאן כדי לעשות את העבודה שלה - לזכות בתואר אליפות נוסף, לסמן עוד וי ברשימת תארים מתארכת. אפרופו "הריקוד האחרון", צפה שם השאלה האם "ארגונים זוכים באליפויות". ובכן, הנה לכם תשובה ישראלית: אחרי משבר שכמעט ופירק קבוצות, ששינה מועדונים ללא היכר, עומדת מכבי תל אביב, מסתכלת סביבה ושואלת: פספסתי משהו? היא ממשיכה לעשות את העבודה. והארגון הזה, שגדול יותר מסך חלקיו או מאמניו, כנראה ראוי לתואר האליפות שהוא יניף בסוף העונה.