מטבח מנצח? המציאות החדשה של בית"ר ירושלים

בלי "משהו מתבשל", בלי רכש מפוצץ, בלי לפטר מאמן. אחרי שנתיים סוערות, הקבוצה עוברת קיץ שקט (יחסית), בניגוד ל-DNA. יכול להיות שדווקא הגישה הזו תעבוד לטובתה

אבישי סלע
אבישי סלע  01.08.20 - 15:00

תגיות: ליגת העל

תחילת כתבה

הכדורגל הישראלי כולו נכנס למציאות שאחרי הקורונה. ולמרות שכולנו היינו רוצים לחשוב שאולי זה רק משבר קטן וזה חולף, ברור שגם אם דברים יחזרו לקדמותם - הם יחזרו לקדמותם אחרת. משהו בהתנהלות היומיומית שלנו, האנושית, החברתית וגם הכלכלית, הולך לקבל איזושהי ירידה בטון. משהו בווליומים של החיים שאותם חיינו הולך לרדת. הכדורגל הוא תמיד מראה של החברה, וגם במקרה הזה משהו בהתנהלות של הקבוצות ישקף את מה שכולנו נעבור בשלב כזה או אחר: הידוק החגורה, והסתפקות בקיים. ומי משקפת את זה יותר, מאשר "הקבוצה של המדינה" (לטוב ולרע), בית"ר ירושלים.

אין ספק שאפשר לראות בקלות את ההבדל מהעונה שעברה. אם בקיץ הקודם חוגג התפזר, שלח כספים לכל עבר, בנה קבוצה עתירת ממון ופוטנציאל - הרי שהיום, שבועיים לפתיחת עונת הכדורגל הישראלי, ובית"ר לא ביצעה אפילו רכש משמעותי אחד. אם פעם הסיסמא שליוותה את הקיץ היתה "משהו מתבשל", הפעם נראה שהמטבח נסגר - אחרי הכל, גם המסעדות הכי טובות נאלצות לנעול את שעריהן מחשש לקורונה.

בית"ר תמיד היתה קבוצה שחיה על ריגושים, על מתח גבוה, על טמפרמנט. יש במועדון הזה צורך בקיץ סוער, לטוב או לרע, של חלומות ופנטזיות על אליפות - או במקביל על מאבקי הישרדות וחיים על הקצה. אין אמצע בסקאלה הזאת. ולכן, גם לקהל של בית"ר יש תחושה של איבוד עניין. זאת אולי הסיבה שבגללה חלק מהאוהדים הפגינו מול רוני לוי - הוא שיקף להם בית"ר יותר סולידית, יותר שקולה, פחות רגשית - מין מראה הפוכה למה שהם אמורים להביא איתם. וכל זה בלי לדבר על העובדה שבית"ר תצטרך לפתוח את העונה ללא הקהל שלה.

אבל אולי, מעז בסופו של דבר ייצא מתוק. כי כשמסתכלים על הסגל של בית"ר ירושלים, גם אם מנפים ממנו את אנטואן קונטה או פרדי פלומן, מתקבלת קבוצה בכלל לא רעה: איתמר ניצן, אחד השוערים הטובים בליגה בין הקורות; שי קונסטנטין שיקבל השנה יותר הזדמנות בעמדת המגן הימני (וטוב שכך), מקס גרצ'קין שמספק התקדמות יפה בצד שמאל; שחקן כמו עלי מוחמד במרכז השדה, יחד עם חנן ממן כקשר התקפי - ושלל אופציות בהתקפה, שיכולה (בתרחיש אופטימי) לכלול את עידן ורד, מיכאל אוחנה, לוי גארסיה ואלירן עטר. הסגל הזה לא זקוק למהפכות; הוא זקוק לשפצורים. עוד בלם טוב ליד ורדסקה, עוד חלוץ תשע בכיר - ואפשר לייצר קבוצה טובה ותחרותית, אולי אפילו קבוצה שתעלה על כל הציפיות.

גם היציבות במערכת המקצועית היא לא בהכרח רעה. נכון, כותב שורות אלה חשב שבית"ר צריכה להשתדרג ברמת המאמן - אבל כאשר מסתכלים על ההיצע בשוק המאמנים שנותר לחוגג, אחרי שאופציית ברק בכר ירדה מהשולחן, לא בטוח שהיו לו אופציות טובות יותר מאשר מה שיש לו כרגע. חוגג בחר ביציבות, בהשארת הצוות המקצועי כולו לשנה נוספת: הקוורטט חוגג-אוחנה-בניון-רוני לוי, שגם אני הייתי קצת סקפטי לגבי היכולת שלו להחזיק מעמד בכאלה תנאי לחץ, ממשיך שנה נוספת.

ואל ייקל בעיניכם הדבר: הפעם האחרונה שבה מאמן סיים עונה שלמה בבית"ר, מתחילתה ועד סופה, וקיבל חוזה לעונה נוספת - היתה לפני 16 שנה, אי שם בימיו של מאיר פניג'ל. ימים אחרים, רזים בהרבה, שבהם אלי אוחנה (אז מאמן) היה צריך לעשות נפלאות עם סגל צעיר וחוסר מוחלט בציפיות. בית"ר עברה המון טלטלות מאז, אבל גם השתדרגה - לפחות בציפיות של הקהל כלפיה. ועם כל זאת, חוגג הצליח לשמר מערכת באופן ארוך טווח.

בית"ר ירושלים היא הקבוצה הרגשנית ביותר בישראל. אין קבוצה בארץ שמכילה בתוכה אופוריה ודיכאון, כעס ואהבה, סערת נפש לטוב ולרע. ולכן, תמיד כשבית"ר הצליחה להגיע להצלחות - זה היה דרך שיקול דעת. לא סתם המאמן המצליח ביותר בתולדות המועדון היה דרור קשטן הקשוח והקפדני. מישהו שהצליח לתת קונטרה של סדר לכאוס שבו המועדון נמצא 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, 365 ימים בשנה. יכול להיות שההימור של משה חוגג על הקיים יתברר כטעות, כולנו טועים - גם הבעלים המוצלחים ביותר בכדורגל הישראלי חוו תקופות קשות ושילמו (מילולית) שכר לימוד כבד על השנים הראשונות שלהם. אבל אפשר להסתכל באהדה על הרצון לנווט את הספינה בתקופה קשה, ולנסות לייצר משהו שיחזיק מעמד. גם אם אין הרבה "וולקאמים" בדרך, וגם אם המטבח לא שולח פושים על המנה הבאה שבדרך - אולי בסוף ייצא תבשיל שיספק את כולם. שימו מסכות.