ספגו את האש: השוערים הזרים שהשאירו טעם רע

מההונגרי שזכור בעיקר בגלל יציאה אחת מוזרה ועד הקרואטי שסימל את עונת הירידה של הפועל באר שבע. בעקבות העזיבה של יאניוטיס: חמשת הפלופים הכי זכורים בין הקורות

אבישי סלע
אבישי סלע  08.08.20 - 17:15

תגיות: ליגת העל

תחילת כתבה

כנראה שאין כפוי טובה כמו תפקיד השוער. אתה המעוז האחרון, האיש שכל טעות שלו עולה בשער - ולפעמים גם עשויה לעלות בניצחון הקבוצה. וזה אפילו מתחזק יותר כשאתה שוער זר במדינה אחרת: מחסום השפה והתרבות, יחד עם העובדה שכל מהלך שלך נבדק בזכוכית מגדלת, עלולים להיגמר מאוד לא טוב. לרגל הרומן הקצר של מכבי תל אביב ואנדראס יאניוטיס שהסתיים השבוע, החלטנו לחזור אל חמישה שוערים שסיימו את הדרך בישראל בצורה רעה מאוד - מי באשמתם, ומי סתם נפלו כשעיר לעזאזל. זהו סיפורם.

במקום החמישי - אדם וזר
קיץ 2000 היה בסה"כ לפני עשרים שנה, אבל הרגיש כמו עולם אחר לחלוטין: זו היתה תקופה אופטימית, במדינה בכלל - וגם במכבי תל אביב. אחרי ארבע שנים מבאסות, הצהובים ביקשו לחזור לימי הזוהר, ומינו לתפקיד המאמן את שלמה שרף, שזה עתה סיים את תפקידו בנבחרת ישראל. שרף הביא את הקפטן שלו, טל בנין, שחזר מקדנציה לא רעה באיטליה וגם בחר בסוללת זרים: בלם גאורגי בשם גיווי דידווה, חלוץ מגאורגיה בשם קלמנטי ציטיאשווילי (שהושאל לעירוני ראשל"צ ומעולם לא חזר), מהו קודרו (שאת הסיפור שלו סיפרנו במקום אחר), וגם שוער הונגרי בשם אדם וזר.

שרף, כזכור, סיים את דרכו בסה"כ אחרי שני משחקים - אבל וזר נשאר עוד קצת, והתברר כהימור לא מוצלח במיוחד. ב-14 משחקים במדי מכבי באותה עונה הוא ספג 19 שערים, והצליח לשמור על רשת נקייה שלוש פעמים בלבד. הרגע הזכור ביותר, היתה יציאה מוזרה שלו מול מוטי קקון במשחק ליגה מול הפועל פ"ת. אבי נמני, כמו בכל העונה ההיא, היה שם כדי להציל נקודה. מהר מאוד הוא נדחק אחורה, לירן שטראובר נכנס אל בין הקורות - ו-וזר שוחרר בתום העונה.

במקום הרביעי - בויאן שראנוב
מכבי חיפה חיפשה עתיד בעמדת השוער. ניר דוידוביץ', שהוביל אותה במשך קרוב לשני עשורים, הריח את הפרישה ואצל הירוקים הימרו על אופציה זרה. לשראנוב היה פוטנציאל לא רע בגיל 24, ואלישע לוי הימר עליו כמחליף של דוידוביץ' אחרי שזה נפצע. אלא שהסרבי, שלא בהכרח בטובתו, הפך לסמל של השנים האפורות של חיפה - פוסט האליפות ב-2011, השנים שבהן חיפה שקעה הרחק הרחק מהמירוץ לאליפות, כשבמקביל מכבי תל אביב מתעוררת. שראנוב לא הצליח לספק את הביטחון שמכבי חיפה מצאה בעבר בשוערים שלה, גם בשוערים הזרים, דוידוביץ' חזר לשער לקראת עונת הפרישה - ובסיום עונת 2013/14, הוא עזב את הכרמל.

במקום השלישי - אוסטין אג'ידה
לכדורגל הישראלי יש נטייה למחזר, לחפש גרסאות חדשות לדברים שעבדו. תחילת העשור השני של המילניום השלישי היתה פריחה משמעותית בתחום השוערים הניגרים - למונדיאל 2010, למשל, התייצבה נבחרת ניגריה כאשר כל שלושת שועריה (!) הגיעו מישראל: וינסנט אניימה (אז בהפועל ת"א, זכור בעיקר בשל ההצגה שלו מול ארגנטינה וליאו מסי), דלה איינוגבה (אז בבני יהודה) - וגם אוסטין אג'ידה, אז שוערה של הפועל פתח תקווה. אז מה הוא עושה כאן עם הרזומה המרשים הזה? בשביל זה צריך להיזכר בקדנציה שלו בישראל.

הניגרי היה הרפתקני מדי, בתפקיד שדורש יציבות, ובהרבה מקרים פשוט הביך. בניגוד לשוערים אחרים ברשימה, אג'ידה עדיין איתנו: מדלג בין חדרה לנס ציונה, לפעמים אפילו מציג יכולת לא רעה, אבל הרבה פעמים מסמל יצר קצת משונה עבור שוער, כזה שיש בו הכל חוץ מיד בטוחה על ההגה. זכורה במיוחד ההופעה הנוראית שלו בגמר הגביע עם הפועל ב"ש, שהובסה 6:2 ע"י מכבי ת"א - כששני השערים הראשונים במשחק מגיעים באשמתו הישירה. פספוס שעדיין מתרחש לנגד עינינו.

במקום השני - יאניס אנסטיס
זה קרה אחרי עונת האליפות השלישית ברציפות. בעקבות קמפיין מוצלח בליגה האירופית, כולל הישגים מרשימים מול אינטר וסאות'המפטון, הפועל באר שבע רצתה להשתדרג בעמדת השוער בשביל המטרה הבאה: ליגת האלופות. מי שהוחתם היה שוער יווני צעיר בשם יאניס אנסטיס. אבל כמו שכבר אמרנו כאן, תפקיד השוער הוא כפוי טובה - ולאנסטיס יזכרו, בסופו של דבר, רק משחק אחד. הוא אמנם שיחק כבר במשחק הגומלין נגד פלורה טאלין, אבל זה היה משחק החוץ בזאגרב מול דינמו (קבוצת ליגת אלופות לגיטימית באותם שנים) שהסתיים בתוצאה המהדהדת 5:0, וחרץ את גורלו. 

אנסטיס לא היה טוב במשחק הזה, בלשון המעטה, אבל הוא היה הקורבן הנוח והקל אחרי התבוסה שסיימה, מעשית, את העונה האירופית של ב"ש. היא כל כך חיפשה להתנער ממנו, שלמרות החוזה היקר שחתם עליו, היא החתימה עוד שוער: את אריאל הרוש, שהוביל אותה עד תום העונה ואח"כ הושאל. ליווני היו שתי הופעות בלבד, באותו צמד משחקים מול זאגרב, עד שהתפוגג - והצליח במקומות אחרים. כפוי טובה כבר אמרנו?

ובמקום הראשון - הרוויה סונארה
איש בלי נצח. קיץ 2004 היה עוד קיץ אפרורי בחייה של הפועל באר שבע, בתקופת אלי זינו. אלי גוטמן, בשנים הפחות טובות של הקריירה שלו, ניסה למצוא עוד מציאות ממקום שאליו היה הולך בדרך כלל: קרואטיה, ובתחילת אותה עונה החתים את שוערה של היידוק ספליט. במחזור הפתיחה, ב"ש וגוטמן התארחו בעילוט אצל בני סכנין. זה נגמר ב-4:3, שאחריו סונארה פשוט נפרד. שישה שוערים התחלפו באותה עונה בב"ש, גם שלושה מאמנים, והקבוצה מבירת הנגב ירדה לליגה הלאומית. זו היתה תקופת השפל של המועדון, כזו שנדמה היה שב"ש לא תתאושש ממנה. סונארה, במובן הזה, היה סמל לשנות היובש של תחילת המילניום. עד שברגע אחד, תגיע אלונה ברקת - ותשנה הכל. סונארה, אגב, המשיך לקריירה לא רעה בקרואטיה, וכיום הוא מאמן השוערים של היידוק, הקבוצה בה גדל.